ע"א 4074/99 דוד אשור נ. פקיד שומה ירושלים

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר. אור), בו נדחה ערעורו על שומה לפי מיטב השפיטה שהוציא לו המשיב לשנות המס 1990, 1991, אשר התבססה בעיקרה על גידול הון בלתי מוסבר שהיה למערער בתקופה זו.

בפני בקשה לפטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערבון. לטענת המבקש, הוא סגר את עסקו הקודם - חנות למכירת תכשיטי זהב, בעקבות הפסדים ופריצה בה נגנב כל המלאי, ופתח עסק אחר לממכר חומרי בניין. לדבריו, העסק החדש מכניס, אולם הוא חייב לבנק סכום של למעלה מ280,000- ש"ח. כמו כן עליו לשלם את חובו למס הכנסה בעקבות פסק הדין, וכן לשלם את הוצאות המשפט שנפסקו נגדו בסך 50,000 ש"ח.

המשיב מתנגד לבקשה.

כידוע, בהחלטה לפטור מאגרה ומערבון יש להביא בחשבון, בנוסף למצבו הכלכלי של המבקש, גם את תוכן הערעור: לשם מתן פטור מאגרה על המבקש להראות כי הערעור מגלה עילה, ואילו הפטור מהפקדת ערבון מותנה בכך שלמערער סיכוי טוב לזכות בערעור. (בש"א 329/90, אברך נגד גרוגר ואח' , פ"ד מ"ד(2) 383).

המבקש סבור כי לערעורו סיכויים טובים מאוד להתקבל. לטענתו בית המשפט קמא לא קיבל את טענותיו באשר להלוואות שונות שקיבל מבני משפחתו, אשר יש בהן כדי להסביר את גידול ההון בתקופה הרלוונטית, אף על פי שהיו בפניו מסמכים שהוכיחו את מתן ההלוואות.

אף אם יש ממש בטענה זו, עדיין אין בה כדי להבטיח סיכוי כה גבוה, כפי שטוען המבקש, להצלחת הערעור. ראשית, כיון ששאלה זו מוכרעת, במידה רבה, בהתבסס על מהימנות העדים - קרובי המשפחה המלווים, ובשאלות מסוג זה אין דרכו של בית משפט לערעור להתערב. שנית, גם כאשר קיימות ראיות להעברות כספיות בין בני משפחה, אין בכך כדי להוכיח כי תוכן העיסקאות בגינן בוצעו ההעברות הוא כנטען. כדי לשכנע את בית המשפט בנכונות הגירסה, יש להוכיח, לעיתים, את המניעים והאינטרסים העומדים מאחורי העסקאות.

בנסיבות ערעור זה, בני המשפחה המלווים לא היו עתירי ממון, ובית המשפט קמא התקשה לתת אמון בטענה שאת הכסף שהרוויחו מעבודה רבת שנים, מפיצויי פיטורין וכיוצא באלה, מצאו לנכון להלוות למערער, בלא סיכום ברור באשר לתנאי ההחזר. עיסקה מעין זו, אשר לא הוכח שבאה על רקע מצוקה כלכלית חריגה של המערער (שאז ניתן היה להבין מדוע נחלצו בני המשפחה לעזרתו), אלא כמעשה שבשיגרה, מעוררת תמיהות רבות. במצב זה, אין זה בלתי אפשרי להניח שההעברות הכספיות הן חלק מעיסקה אחרת, שאיננה הלוואה כנטען.

לקושי האמור מצטרפים קשיים נוספים בהסברים שנתן המבקש לגידול ההון: מקרים אחדים של הסתמכות על אותו מסמך פעמיים, הסתמכות על שיק שניתן לו בתאריך שקדם לתקופה הרלוונטית, וכיוצא באלה ליקויים בחומר שהעביר המבקש אל המשיב.

אני סבורה, איפוא, כי אף אם בחינת סיכויי הערעור אינה מצדיקה דחיית בקשות הפטור של המבקש, שכן אין לומר כי הערעור אינו מגלה עילה כלל או שסיכוייו קלושים, הרי מאידך גיסא אין מדובר בערעור שהסיכויים לזכות בו טובים ביותר.

אשר למצבו הכלכלי של המבקש:

כאמור לעיל, אין מחלוקת כי למבקש עסק מכניס. עם זאת, המבקש לא פירט את היקף הכנסותיו, ומדף החשבון הבודד המצורף לבקשה, המתייחס לימים ספורים בלבד, לא ניתן ללמוד נתון זה.

אני מקבלת את טענת בא כח המשיבה, כי קיומם של חובות כבדים לבנק עשוי להעיד דוקא על יכולת פרעון, שכן הבנק לא היה מעניק אשראי לולא הביא המבקש בטוחות והוכיח כי באפשרותו לפרוע את החוב. ואכן, בדף החשבון המצורף לבקשה ניתן לראות כי הבנק כיבד המחאות שהוציא המבקש בסכום של כ30,000- ש"ח בקירוב, במשך יומיים(!). בכך הגיע חובו של המבקש לסכום של כ300,000- ש"ח בקירוב.

אני מוכנה לקבל גם את הנחתו של המשיב, כי למבקש מלאי עסקי בשווי רב (ויעידו על כך התשומות הגבוהות עליהן דיווח לרשויות מע"מ). מלאי זה יכול לשמש, ואולי אף משמש בפועל, כבטוחה לתשלום חובותיו.

מנגד, למבקש חובות כבדים לבנק, ובעקבות פסק הדין גם למס הכנסה. כמו כן עליו לשלם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו בסך 50,000 ש"ח. כאשר אדם נושא על גבו משא חובות כה כבד, יש להיזהר שלא להטיל על כתפיו את אותו "קש" אחרון שיכריע אותו. העובדה שהמבקש מסוגל לשלם את חובותיו עד כה אינה מצדיקה הימנעות מהתחשבות בו בהטלת חובות נוספים.

נוכח כל האמור לעיל, נראה לי כי בהתחשב במחזור עסקיו הגדול וברכוש שברשותו אין לפטור את המבקש לחלוטין מן האגרה ומן הערבון, אך יש להפחית מן העול המוטל עליו.

אני מפחיתה, איפוא, את סכום הערבון הנדרש מן המבקש, ומעמידה אותו על 10,000 ש"ח - מחצית הסכום המקובל בעת הגשת הערעור.

סכום האגרה בבית משפט זה נמוך יחסית, ולפיכך אינני פוטרת את המבקש מתשלום האגרה. עם זאת, אני מקלה עליו את פריסת התשלומים ומאפשרת לו לשלם את האגרה ולהפקיד את הערבון תוך ארבעים וחמישה יום מהמצאת החלטה זו.