ע"א 4083/18 אסף בנימין דבורה נ. גזז שושנה ואח'

זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' דלוגין ) מיום 11.5.2018 בת"א 33272-02-17 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים.

1.

המשיבים הגישו תובענה בסדר דין מקוצר לפינוי ולסילוק ידם של המערערים בחלקים מהרכוש המשותף בבניין המצוי בתל אביב. ביום 29.4.2018 התקיים דיון שבסיומו ניתנה למערערים רשות להתגונן. במסגרת ההחלטה ציין בית המשפט – בין היתר – כי "לו דעתי היתה נשאלת, על סמך החומר הקיים, גם בית המשפט היה סבור שסיכויי ההגנה נמוכים". בצד זאת הוטעם כי יש מקום לברר את טענות המערערים לאשורן בשים לב לכך שאין טענה כי הפלישה לרכוש המשותף היא "טרייה". באשר להפקדת ערובה פסק בית המשפט כך: "איני סבור שההגנה נמצאת כרגע על הגבול הדק שבין הגנת בדים ולבין הגנה ולו לכאורה אשר מחייב הפקדת ערובה גם אם הוא לא רחוק מהגבול הזה". על כן, נקבע כי אין מקום לחייב את המערערים בערובה כתנאי למתן רשות להתגונן.

2.

על רקע זה הגישו המערערים בקשה לפסילת המותב, שנדחתה על הסף בהחלטה קצרה מיום 11.5.2018. נפסק כי בית המשפט רשאי, אף ביוזמתו להביע בכל שלב את דעתו באשר לסיכויי ההליך, ובלבד שדעה זו אינה מגובשת. הוטעם כי בנסיבות המקרה דנן, בו מדובר בתובענה שנפתחה בסדר דין מקוצר, בית המשפט נדרש לפי דין להביע את דעתו באשר לסיכויי ההגנה. לכך הוסף, כי עוד בפתח הדיון שהתקיים ביום מתן ההחלטה המליץ בית המשפט לצדדים כי תינתן רשות להתגונן – עובדה המעידה על כך שסבר כי יש להגנה סיכוי. נפסק כי עמדת בית המשפט הייתה בהתאם לחומר הראייתי הקיים בשלב זה, ואין בדברים כדי להעיד על כך שבית המשפט גיבש דעתו.

3.

מכאן הערעור שלפניי. לדברי המערערים הבעת עמדה בשלב מקדמי זה של התיק על ידי המותב, מבלי שהתקיימו חקירות ומבלי שבית המשפט בחן את הראיות ושמע את טענות הצדדים לעומקן, מבססת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. למצער, טוענים המערערים כי יש לקבל את הערעור מחמת מראית פני הצדק.

המשיבים סבורים כי דין הערעור להידחות תוך חיוב המערערים בהוצאות לטובתם ולקופת אוצר המדינה. לדבריהם בית המשפט ניהל את הדיון בו ניתנה למערערים רשות להתגונן באופן ראוי והחלטתו אינה מקימה כל חשש ממשי למשוא פנים.

4.

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו ובתשובה לו, באתי לידי מסקנה כי דינו להידחות. ניהול יעיל של הליכים משפטיים על ידי שופט עשוי להביא אותו, ולעיתים אף לחייב אותו, להביע דעה לגבי ההליך התלוי ועומד לפניו וזאת גם בשלב מוקדם של ההליך , וחזקה עליו שיעשה כן בזהירות ובמתינות הנדרשים ( ע"א 6192/16 נואטחה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ , פסקה 5 (6.12.2016)). בהקשר זה כבר נפסק כי בית המשפט רשאי להצביע על החולשות שבעמדת הצדדים ואין מניעה כי יתייחס לסיכונים ולסיכויים של כל אחד מבעלי הדין ( ע"א 8015/14 חכמון נ' הבינלאומי ליסינג בע"מ , פסקה 5 (28.12.2014)). כך בדרך כלל וכך על אחת כמה וכמה בתביעות המוגשות בסדר דין מקוצר אשר בהן על בית המשפט להכריע ראשית דבר בשאלה האם יש בטענות שמעלים הנתבעים כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. ברי על כן כי בהליך מסוג זה התייחסותו של בית המשפט לסיכויי ההגנה היא מחוייבת המציאות. עיון בפרוטוקול הדיון ובהחלטה נושא הערעור מעלה כי בית המשפט לא חרג מניהול סביר של ההליך. אדרבא – כפי שנפסק – בית המשפט הציע לצדדים כבר בפתח הדיון כי תינתן רשות להתגונן. מכל מקום, החלטת בית המשפט ניתנה בהסתמך על החומר הראייתי שעמד בפניו אותה העת. הוא הדגיש בהחלטתו כי דעתו פתוחה לשמוע את טענות הצדדים באופן אובייקטיבי – וחזקה עליו שכך אכן יעשה.

סיכומו של דבר – אין במקרה דנן עילה כלשהי לפסילת המותב אף לא מחמת מראית פני הצדק ( ע"א 9108/08 פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (9.12.2008)).

הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין המשיבים

בערעור בסכום של 5,000 ש"ח.