ע"א 4095/99 זאב קובלר עו"ד נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

השופט א' מצא:

המערער הורשע על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, במחוז תל-אביב-יפו, בעבירת משמעת לפי סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א1961- (להלן: החוק ), וזאת עקב הפרת מצוותו של סעיף 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986- (להלן: הכללים ). המערער נידון לשנת השעיה על-תנאי, לתקופה של שנתיים, וכן חויב בתשלום הוצאות ההליך בסך 3,000 ש"ח. בית הדין המשמעתי הארצי, שלפניו השיג המערער על צדקת הרשעתו, דחה את ערעורו. מכאן הערעור שלפנינו, המופנה נגד ההרשעה בעבירת המשמעת.

2.המערער הגיש מטעם שולחתו תובענה כספית נגד חברה ומנהלה. הנתבעים לא קיבלו את מסמכי התביעה וההזמנה לדין, אך משהומצא לבית המשפט אישור כי המסמכים הודבקו על דלת משרדם, ניתן פסק-דין בתובענה לחובת הנתבעים במעמד צד אחד. הנתבעים הגישו לבית המשפט בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרם, ובקשתם נקבעה לדיון ליום 25.11.1990. המערער הוזמן כדין לישיבה זו, ומשלא התייצב לדיון, נעתר בית המשפט לבקשת הנתבעים בהיעדרו וביטל את פסק הדין. בבקשתו לביטול ההחלטה האמורה, ובתצהיר (מיום 11.3.1991) שעשה לתמיכת בקשתו, טען המערער, כי לא קיבל הזמנה לדיון בבקשה ומועד הדיון לא היה ידוע לו.

טענתו העובדתית של המערער, כי לא הוזמן לדיון בבקשת הנתבעים, שאותה התיימר לאמת בתצהירו, לא הייתה אמת. הא ראיה, שבתגובתו לתלונה שהגיש נגדו מנהל החברה הנתבעת - בעניין ששוב אינו עומד לדיון - כתב המערער לוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ביום 3.11.1990, כי בקשת הנתבעים לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרם נקבעה לדיון ליום 25.11.1990.

3.על יסוד עובדות אלו הוגשה נגד המערער קובלנה בה הואשם בעבירת משמעת, לפי סעיף 61(2) לחוק. עבירה זו יוחסה לו על יסוד הטענה, שהמערער הפר את מצוותו של סעיף 34(א) לכללים, הקובע:

איסור הטעיה

34.(א) לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה.

המערער לא כפר, שאמנם קיבל הזמנה לדיון בבקשת הנתבעים לביטול פסק הדין. עם זאת טען, כי דבר קבלת ההזמנה נשכח מלבו. את הטיפול בהליך העביר, בשלב כלשהו, לעורך הדין סתיו במשרדו. משהוברר, כי בית המשפט נעתר בהיעדרו לבקשת הנתבעים וביטל את פסק הדין, בדק עורך-דין סתיו ומצא כי המערער לא הוזמן לדיון. בהסתמך על בירור זה, ומששכח את דבר קבלת ההזמנה, כתב בבקשתו ובתצהירו כי לא הוזמן לדיון. לתמיכת גירסתו האמורה הגיש המערער תצהיר מפי עורך הדין סתיו. בנסיבות אלו, טען המערער להגנתו, אין להרשיעו בעבירה שיוחסה לו. כלל 34(א) אוסר על עורך-דין העלאת טענה, עובדתית או משפטית, "ביודעו שאינה נכונה"; ורכיב הידיעה אינו מתקיים לגביו. הטענה שהעלה בבקשתו ובתצהירו, כי לא הוזמן לדיון, אמנם לא הייתה נכונה; אך משדבר קבלת ההזמנה נשכח מלבו, אין לייחס לו כי העלה טענה זו ביודעו שאינה נכונה.

4.מסיכומי טענות הפרקליט, אשר ייצג את הקובל לפני בית הדין המשמעתי המחוזי עולה, כי הוא לא מצא יסוד לחלוק על אמיתות גירסת המערער. בסיכומיו נכתב, כי הוא "מקבל במלואו את תצהירו של עו"ד סתיו", וכי השאלה היחידה שנותרה לדיון היא אם בנסיבות העניין רשאי היה המערער "להסתמך 'בעיניים עצומות' על מידע שנמסר לו על ידי עו"ד סתיו או שמא היה עליו לבדוק את האמור בתצהירו". לשאלה זו השיב בא-כוח הקובל, בחותמו את סיכומיו, לאמור:

"הכלל הוא, כאשר אדם חותם על תצהיר ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעורך דין, עליו לבדוק היטב את העובדות המופיעות בתצהיר, לאור החשיבות הראייתית והחוקית שיש לתצהיר. משלא בדק הנאשם (המערער - א' מ') את העובדות המופיעות בתצהיר בעצמו והסתמך רק על העובדות שנמסרו לו על ידי עו"ד סתיו, הוא התרשל, ולפיכך סבור ב"כ הקובל כי יש להרשיעו בהתרשלות".

5.בית הדין המשמעתי המחוזי לא התייחס, בהכרעת-דינו, לעמדת בא-כוח הקובל בסיכומיו ופסק להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב הקובלנה. בהכרעת הדין נאמר, כי "הרושם המתקבל מעדותו של הנאשם (המערער - א' מ') בפנינו הוא שבעת החתימה על התצהיר שכח הוא את קיום המכתב שלו ללשכת עוה"ד", אלא שטעותו - עליה עמד משנזכר במכתב - "הינה לא בכך שבמועד עריכת התצהיר הצהיר שלא ידע על התאריך, אלא בכך שבמועד עריכת התצהיר שכח מקיום המכתב ממנו עולה באופן ברור שהוא כן ידע את התאריך".

בית הדין המשמעתי הארצי לא ראה יסוד להתערב בהרשעה. מדברי המערער עלה, כי עורך הדין סתיו בדק מה אירע בבית המשפט בישיבת יום 25.11.1990. מכאן הסיק בית הדין, כי בעת שהמערער חתם על התצהיר הייתה מונחת לפניו החלטת בית המשפט בישיבה האמורה, בה נאמר עליו כי "הוזמן כדין לישיבת היום", ומנסיבות חתימתו על התצהיר, בעוד החלטת בית המשפט מונחת לפניו, נלמדת "הכוונה להטעות את בית המשפט".

6.בערעור שלפנינו חזר סניגורו המלומד של המערער על טענתו, כי יסוד ה"ידיעה" שבעבירה המוגדרת בסעיף 34(א) לכללים, לא הוכח נגד המערער. אני סבור, כי טענה זו בדין יסודה. בשל מסירת עובדה בלתי נכונה בתצהירו הואשם המערער בעבירת משמעת, שעניינה בהפרת הוראתו של סעיף 34(א) לכללים. כדי להרשיעו בעבירה זו היה על בית הדין המשמעתי להשתכנע, על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כי המערער הצהיר על העובדה הבלתי נכונה (היינו, כי לא הוזמן לדיון) ביודעו

כי הטענה אינה נכונה. ודי במה שהבאנו לעיל מנימוקי פסקי הדין של ערכאות בית הדין המשמעתי כדי להוביל למסקנה, כי הרשעת המערער לא התבססה על ראיות המוכיחות כי חתם על התצהיר בידיעה שהעובדה אותה ביקש לאמת אינה נכונה.

בית הדין המשמעתי המחוזי התרשם, כזכור, כי במועד החתימה על התצהיר שכח המערער את מכתבו לוועד המחוזי, ממנו עלה כי הוזמן לדיון בבקשה. בא-כוח הוועד המחוזי, שקיווה לשכנענו בצדקת ההרשעה, טען, כי מן האמור בהמשך הכרעת הדין (לאמור כי טעותו של המערער הייתה רק "בכך שבמועד עריכת התצהיר שכח מקיום המכתב ממנו עולה באופן ברור שהוא כן ידע את התאריך") נובע, כי בית הדין לא האמין למערער כי מששכח את קיום המכתב, גם לא זכר שקיבל הזמנה לדיון. לשיטתו, מדברי בית הדין יש להסיק כי בית הדין קבע לחובת המערער, כי הצהיר שלא הוזמן, לא מתוך טעות, אלא בידיעה כי תוכן הצהרתו אינו אמת; ומששכח את דבר קיומו של המכתב, שהצהרתו סתרה את הנאמר בו, לא חשש מלכלול בתצהירו ביודעין טענה עובדתית שאינה נכונה. אני סבור כי זו פרשנות דחוקה לאמור בהכרעת הדין. אם סבר בית הדין - כפי שמציע בא-כוח הקובל לייחס לו - כי המערער העלה בבקשתו ובתצהירו טענה עובדתית ביודעו שהטענה אינה נכונה, היה עליו לומר כך במפורש, ואף לפרט את הביסוס הראייתי למסקנתו. לא למותר לשוב ולהזכיר, כי בסיכומי טענותיו לפני בית הדין המחוזי לא חלק בא-כוח הקובל על אמיתות גירסת המערער והציע לבית הדין להרשיעו בעבירת התרשלות, על כך שחתם על התצהיר תוך הסתמכות על מימצאי בדיקתו של עורך-דין סתיו, מבלי לטרוח ולבדוק בעצמו את העובדות. ואני תוהה אם עמדה זו, שבית הדין המחוזי לא התייחס אליה בהכרעת-דינו, לא צריכה הייתה להתפרש כוויתור מצד הקובל על האישום המקורי, שהקובל נתפס עליו גם בהתדיינות לפני בית הדין הארצי ולפנינו.

על כל פנים, גם בהנמקת פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי - שנשנתה מהנמקת הכרעת-דינו של בית הדין המחוזי - אין כדי להעמיד על כנה את הרשעת המערער. נגד המערער לא הייתה ראיה, שעל יסודה ניתן היה לקבוע לחובתו, כי חתם על התצהיר לאחר שעיין בהחלטת בית המשפט המחוזי בה נאמר כי הוזמן כדין לדיון. ברם, אפילו אניח לחובת המערער, כי אמנם כך היו פני הדברים, אין בהנחה זו כדי לבסס מימצא עובדתי, כי המערער הצהיר שלא הוזמן לדיון ביודעו שהצהרתו אינה אמת.

7.העולה מן האמור הוא, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 61(2) לחוק, בשל הפרת הוראתו של סעיף 34(א) לכללים, ולזכות את המערער מביצוע העבירה האמורה. עם זאת לא הייתי פוטר את המערער בלא כלום, אלא מרשיעו, על יסוד גירסתו וברוח עמדת בא-כוח הקובל בסיכומיו לפני בית הדין המחוזי, במעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק, על הפרת חובתו על-פי סעיף 53 לחוק, לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.

הרשעת המערער בעבירה משמעתית זו מתחייבת ממחדלו לבדוק בעצמו את העובדות הנוגעות לעניין הזמנתו לדיון, בטרם יצהיר לפני בית המשפט, שלא קיבל הזמנה לדיון ושמועד הדיון לא היה ידוע לו. חובתו לבדוק בעצמו את העובדות נבעה מחובתו האתית, לשמור על כבוד המקצוע ולעזור לבית המשפט לעשות משפט. בהתייחסו להפרת חובה אתית מצד עורך-דין, שמסר בעדות לפני בית המשפט נתונים עובדתיים מוטעים, שבנסיבות העניין לא ראה צורך לבודקם בעצמו, אמר השופט וייס:

""מתן עדות בלתי נכונה על-ידי עורך-דין, גם בנסיבות להן טוען המערער, אינו מתיישב עם שמירה על כבוד המקצוע של עריכת-דין, ובדין קבעו הערכאות הקודמות לנו, כי בהתנהגות המערער היו כל היסודות הדרושים להרשעה על-פי סעיף 53 לחוק. - - - מטבע הדברים, מתייחס בית המשפט באמון למידע אשר נמסר לו מפי עורך-דין, כל עוד לא מתחוור לו, כי דבריו של עורך-דין פלוני אינם ראויים לאמון. ההליך השיפוטי נשען לא מעט על אמון זה, אשר חייב להיות הדדי - כס המשפט מזה וציבור עורכי הדין מזה. הדבר מוצא ביטוי מוחשי בהוראות סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, המחייב את עורך הדין לפעול למען שולחו בנאמנות ובמסירות ולעזור לבית המשפט לעשות משפט. לא צריך דמיון רב כדי לתאר, מה יעלה לאמון שרוחש בית המשפט למעמד עורכי הדין, ומה תהיינה התוצאות, אם יתקבלו אמות המידה, אותן מציע המערער בהגנה על התנהגותו, כנורמות מקובלות באולם בית המשפט" (על"ע 17/84 אורון נ' פרקליטות המדינה , פ"ד לט(1) 825, בעמ' 832-831).

דברים אלה יפים גם לעניינו של המערער שלפנינו. הצהרה עובדתית הנמסרת לבית המשפט מפי עורך-דין - אף בדברים על-פה באולם המשפטים, לא כל שכן בתצהיר כתוב וחתום - מתקבלת, בדרך כלל, כאמת בדוקה ומוסמכת. ביסוד האמון שבית המשפט רוחש להצהרות פרקליטים ניצבת ההנחה, שעורך-דין העושה את מלאכתו נאמנה אינו מצהיר על עובדה אלא לאחר שבדק ונוכח באמיתותה. הצהרה עובדתית בלתי-נכונה מפי עורך-דין, הנמסרת כלאחר-יד וללא בדיקה נאותה, פוגעת ביסודותיו של אמון זה, שקיומו חיוני לפעילות בתי המשפט ולשמירת נורמות ההתנהגות המקובלות. המערער, כעולה מגירסתו הוא, הפר את חובתו האתית האמורה.

8.מסקנתי הינה, אפוא, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 61(2) לחוק, בשל הפרת הוראתו של סעיף 34(א) לכללים, ולזכות את המערער מביצוע העבירה האמורה. תחת זאת יש להרשיע את המערער במעשה שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(1) לחוק, על הפרת חובתו על-פי סעיף 53 לחוק, לשמור על כבוד מקצוע עריכת הדין ולהימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע.

המערער לא ערער על העונש המשמעתי שנגזר לו. גם השינוי בבסיס הרשעתו אינו מצדיק הקלה בעונשו. בנסיבות אלו הייתי משאיר את גזר הדין על כנו, תוך שהייתי מייחס את העונש שהוטל עליו, ככתבו, לעבירה בה נמצא המערער אשם בערכאתנו.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.