ע"א 412/01 מאיר אבנשטיין נ. סמדר להב אבנשטיין ואח'

זהו ערעור על החלטת בית המשפט למשפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופטת צ. צפת) שלא לפסול עצמו. אלה עיקרי העובדות:

ביום 19.12.00, בתחילת הדיון בבקשה למתן צו הגנה ביקש בא כח המשיב שם (המערער כאן; להלו המערער) מן השופטת לפסול עצמה, בשל יחסים מעורערים ששררו ביניהם לפני מינויה של השופטת, עת ייצגו שני צדדים בתיק אחד. השופטת דחתה את הבקשה בהחלטה שניתנה בו ביום, ומאוחר יותר באותו יום הוסיפה תוספת נימוקים לאותה החלטה. כן החליטה השופטת שלא להפסיק את הדיון בבקשה עד להכרעה בערעור בעניין הפסילה, בשל דחיפות הנושא (המדובר, כאמור, בבקשה לצו הגנה).

ביום 28.12.00 ניתנה החלטה המקבלת את הבקשה למתן צו הגנה עד הדיון שיתקיים בחודש אפריל, ומחייבת את המערער בהוצאות.

ביום 7.1.01 הגיש המערער בקשה בכתב לפסילת שופט, בנימוקים זהים לנימוקים שהועלו בבקשה שבעל פה, אשר נדחתה זמן קצר קודם לכן. השופטת דחתה את הבקשה בנמקה: "אינני יושבת כערכאת ערעור על החלטותי - לא על החלטתי שלא לפסול עצמי מיום 19.12.00 ולא על החלטתי בבקשה לצו הגנה מיום 28.12.00..."

ביום 16.1.02 הגיש המבקש ערעור על ההחלטה מיום 9.1.01 (להלן: ההחלטה השניה). אולם נימוקי הערעור מתייחסים, רובם ככולם, להחלטה מיום 19.12.00 (להלן: ההחלטה הראשונה).

אין ספק כי בעת הגשת הערעור חלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה הראשונה. לפיכך החלטתי ביום 7.2.01 כי לכאורה נראה כי הערעור מתייחס על פי תוכנו להחלטה הראשונה, ואפשרתי לשני הצדדים להגיב בעניין זה. לאחר שעיינתי בשתי התגובות החלטתי כי אין לקבל את הערעור כפי שהוגש, מן הנימוקים שאפרט כאן.

ההחלטה הראשונה של בית המשפט שלא לפסול עצמו היא החלטה מנומקת ומפורטת. כל העובדות הרלוונטיות לעניין הפסלות הועלו כבר באותו שלב, בבקשת הפסילה ובהחלטת בית המשפט. אף על פי כן בחר המערער שלא להגיש ערעור על החלטה זו.

בתגובה שהגיש להחלטתי מיום 7.2.01 הסביר המערער:

"החלטתו הבטלה של בית המשפט קמא, החלטה מתאריך 29.12.00 (היא ההחלטה לגופו של עניין בבקשה לצו הרחקה - ח.מ.ק) נותנת תוקף לפסילת השופטת צ. צפת מלישב בדין והיא היא אשר המריצה למערער לעתור לפסילתה של השופטת קמא בנימוק חדש, יצוק בסלע, התומך בנימוקיו האחרים של המערער, ובנוסף לאלה שנטענו בבקשה הראשונה לפסילת השופטת." (ההדגשות במקור, ח.מ.ק)

תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- קובעת כי טענת פסלות שופט יש להעלות מיד לאחר שנודעה עילת הפסלות. המערער, על פי גירסתו הוא, לא עמד בדרישה זו, ואין הוא רשאי עתה להעלות טענות שנמנע מלהעלות בשעתו (ע"א 237/99, בן ארי נגד בן ארי, תקדין עליון 99(2) 432, סעיף 4).

הטענה כאילו התעורר הצורך בפסילת השופטת דוקא לאור החלטתה האחרונה אינה עומדת במבחן ההיגיון בהתחשב בכך שמדובר בהחלטה לאקונית שלא נדונו בה טענות חדשות.

יתר על כן: העובד שהבקשה הוגשה לאחר שהוכרעה תוצאת ההליך, שהיתה לרעת המערער, מעוררת חשש שההחלטה לבקש מבית המשפט לפסול עצמו היתה תלויית תוצאה, והמערער "שלף אותה מאמתחתו" ביום סגריר, כלשון פסק הדין בע"פ 2113/91, מדינת ישראל נגד יהודה, פ"ד מה(3) 790, 791, רק לאחר שנוכח כי ההחלטה אינה לטובתו.

נוכח האמור לעיל אני קובעת כי הערעור הוגש באיחור ככל שהוא נוגע לטענות אשר נדונו בהחלטה מיום 19.12.00. המערער יודיע, תוך שבעה ימים מקבלת החלטה זו, אם הוא עומד על ערעורו בנוגע להחלטה מיום 9.1.01 בלבד.