ע"א 4141/18 מאיר קחלון נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופטת א' זערורה-עבדאלחלים ) מיום 16.5.2018 בת"א 13865-11-5 שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינם של המערערים.

1.

המשיבה הגישה תביעה כנגד המערערים לסילוק יד ממקרקעין. ביום 16.7.2017 התקיים דיון בתביעה שבמהלכו ציין בא כוח המערערים לפרוטוקול כי הוא למד לאחרונה כי המותב ייצג בעבר את רשות מקרקעי ישראל – מחוז צפון במסגרת תפקידו בפרקליטות מחוז צפון. על רקע זה ניתנה החלטת בית המשפט בתום הדיון שבה נקבע כי "בית המשפט יבחן את השאלות שהועלו על ידי ב"כ הנתבע [המערערים] באשר למניעות לדון בתיק". בנתון לעובדות אלו הגישו המערערים בקשה לפסילת המותב, שבה ציינו כי בשלב זה אין להם כל טענה בדבר התנהלות בית המשפט כלפיהם וכל בקשתם היא בשל חשש למשוא פנים עתידי.

2.

ביום 16.5.2018 נדחתה הבקשה. בפתח ההחלטה ציינה השופטת כי היא עבדה בעבר במחלקה האזרחית בפרקליטות מחוז צפון, וכי היא מונתה לשיפוט במחצית שנת 2016. בהמשך לדברים צוין כי במקרה דנן אין לבית המשפט היכרות אישית עם המערערים, נציגי רשות מקרקעי ישראל בהליך דנן (היא המשיבה לפניי; להלן: הרשות ), בא כוחה או "מי מהאמונים על העניין מושא התובענה". הודגש כי המותב לא טיפל בעבר בעניין העומד לפניו להכרעה במסגרת ההליך הנדון, ואין לו כל זיקה אישית לנושא ההליך. עוד הוסף, כי ההליך נסוב על אודות מקרקעין המצויים במחוז חיפה, אשר הטיפול בהליכים הקשורים אליהם נעשה על ידי פרקליטות מחוז חיפה, בעוד שהמותב עבד בעבר בפרקליטות מחוז צפון. בית המשפט הטעים כי אין לו "זיקה אישית במובן של היכרות ומחוייבות

בין שופט לבין המדינה 'כלקוח' כפי שיש בין שופט בהיותו עו"ד לבין לקוח אישי או אפילו גוף מסחרי אותו ייצג השופט בעברו". על כן, נפסק כי אין בעובדה שהמותב ייצג את רשות מקרקעי ישראל בעבר בתביעות סילוק יד באופן כללי כדי להקים עילה אוטומטית לפסילתו.

3.

מכאן הערעור שלפניי. לדברי המערערים השופטת הדנה בהליך ייצגה את הרשות חודשים ספורים טרם שהחלה לדון בהליך – עניין המקים חשש ממשי למשוא פנים. הוטעם, כי ישיבתה של השופטת בדין עומדת בניגוד לכללי האתיקה לשופטים , התשס"ז-2007 . המערערים מציינים כי עובדה זו נודעה להם בסמוך לישיבה שהתקיימה ביום 16.7.2017, אז העלו את טענותיהם בעניין. עוד נטען כי בית המשפט השהה את החלטתו בבקשת הפסלות פרק זמן ארוך ובלתי סביר ולא הכריע בה לאלתר, עובדה המחזקת את החשש למשוא פנים של המותב.

ביום 27.5.2018 דחיתי בקשה לעיכוב ההליכים בבית משפט קמא, שהוגשה במסגרת הערעור.

4.

עיינתי בערעור על נספחיו ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות. סעיף 77א(א1)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע כי שופט לא ישב בדין מקום שבו טרם מינויו " היה השופט מעורב באותו ענין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת ". בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי יש לפרש עילה זו על פי מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על כן, לא כל נגיעה או קשר עקיף של השופט לתיק יקימו עילה לפסילתו ( ע"פ 3571/16

יגרמן נ' מדינת ישראל , פסקאות 8-7 (9.5.2016)). בהקשר של שופטים שטרם מינוים היו עובדי מדינה, ובפרט בגופים הקשורים באכיפת חוק, הוטעם בספרות כי "אין לראות כל מעורבות בתיק – תהא אשר תהא – כמספיקה לפסילת השופט. [...] יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו [...] ולבדוק לגופו את מידת מעורבותו של השופט בעניין הנדון – אישית או מוסדית; מהותית או שולית – כמו גם את מרכזיותה של מעורבות זו בסכסוך הנדון לפניו" (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 288-287 (2006); ראו עוד ע"פ 3512/14 דג'לדטי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (20.5.2014)).

5.

טענת המערערים בדבר קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב נטענה באופן כללי והתבססה אך ורק על כך שהשופטת עבדה קודם למינויה לשיפוט בפרקליטות מחוז צפון, ועסקה – בין היתר – בתיקים שבהם נדרש ייצוג של הרשות. ואולם, כפי שצויין בהחלטת בית משפט קמא, השופטת עבדה בפרקליטות מחוז אחר ולא במחוז המייצג את הרשות בהליך הנוכחי, היא לא עסקה בהליך הנדון ואין לה כל היכרות עמו. השופטת הוסיפה וציינה בהחלטתה עוד כי היא אינה מכירה מי מהצדדים להליך או את בא כוחה של הרשות והמערערים לא טענו, וממילא לא הצביעו על כל זיקה קונקרטית בין המותב להליך הנוכחי או למי מהצדדים המעורבים בו. בנסיבות אלו, איני סבורה כי המערערים הצביעו על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. לבסוף, באשר לטענה כי בית המשפט לא עיכב את ההליכים בתיק לאחר הגשת בקשת הפסלות. אכן, סעיף 77א(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי " נטענה טענת פסלות נגד שופט, יחליט בה אותו שופט לאלתר ולפני שיתן

כל החלטה אחרת". משכך, היה על בית המשפט לדון בבקשה ולהחליט בה לפני שקיבל החלטות נוספות בתיק. עם זאת, עיון בהחלטות שהתקבלו במקרה דנן מעלה כי מדובר בהחלטות טכניות באופיין ואיני סבורה כי יש בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה לא קמה במקרה דנן עילת פסלות (השוו ע"א 993/18 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (28.3.2018)).

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.