ע"א 4224/02 נסראלדין ווליד נ. בנק לאומי לישראל

בפניי בקשה לעיכוב הליכי פשיטת הרגל הנובעים מהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פשיטת רגל 571/01 (השופט ר' שפירא), וזאת עד לקבלת החלטה בע"א 4224/02 בבית משפט זה. בהחלטה זו הורה בית המשפט קמא על נקיטת הליכים לצורך הכרזת המבקש כפושט רגל וביניהם מתן צו כינוס לנכסי המבקש ומינוי כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסי המבקש.

הרקע לבקשה הוא תביעה כספית אותה הגיש המשיב נגד המבקש בגין יתרות חוב שונות. בתאריך 30.9.87 ניתן פסק דין על-פיו חוייב המבקש לשלם את מלוא חובו לבנק לאומי לישראל – סניף הדר (להלן: המשיב), שעמד אז על סך של 9,317 ש"ח, בתוספת ריבית החל מיום 1.4.87. במהלך שנת 1988 הוגש פסק הדין לביצוע באמצעות לשכת ההוצאה לפועל בחיפה. עד שנת 2001 לא הצליח המשיב לגבות את החוב, ובתאריך 10.7.01 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה לבקשת המשיב להמציא למבקש התראת פשיטת רגל. יצויין כי החוב האמור הוא חובו של המבקש לסניף הדר של המשיב. למבקש התדיינות משפטית נוספת מול סניף המשיב בעוספייה, שעניינה אינו בפניי.

ביום 11.9.01 הגיש המבקש התנגדות להתראת פשיטת הרגל. לטענתו, בעקבות החיוב שהוטל עליו על-ידי בית המשפט, הוא הגיע להסדר עם הבנק, שתינתן לו הלוואה המסלקת את מלוא חובו, ועם חתימת הערבים ייסגר תיק ההוצאה לפועל. כן טען המבקש כי ניתנה החלטה בבית משפט השלום בה נקבע כי יופסקו ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא), שדן בהתנגדות המבקש, חייב אותו להמציא את עותק ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע, אך זה המציא החלטה הקשורה לתיקים אחרים, שאינה רלוונטית כלל להליך ההתנגדות. משכך, דחה בית המשפט את התנגדות המבקשת להתראת פשיטת הרגל. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה ברע"א 743/02, ובית המשפט המחוזי. בית המשפט (השופט א' ריבלין) דחה את הבקשה בקבעו כי המבקש לא הביא החלטה כלשהי המלמדת על עיכוב פסק הדין נשוא החוב. כמו כן, קבע שפסק הדין בע"א 429/94 לא קבע כממצא עובדתי, כי ההלוואה פרעה את החוב, אלא קבע שיש ללבן ולברר את עניין קיומו של החוב.

בתאריך 6.5.02 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) לקבל את בקשת המשיב למנות למבקש כונס נכסים. בית המשפט קבע כי נתקיימו כל התנאים המצדיקים מתן צו כמבוקש, והורה לתת צו לכינוס נכסי המבקש, למנות את הכונס הרשמי ככונס נכסי המבקש ולאסור על יציאת המבקש מהארץ. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה . עתה מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, וזאת עד למתן פסק דין בערעור.

בבקשתו לעיכוב ההליכים טען המבקש כי המשך הליכי פשיטת הרגל מזיקים לשמו, לכבודו ולבריאותו, ואינם מועילים למשיב כלל. עוד טען כי סיכויי הערעור להתקבל טובים. בערעורו חוזר המבקש על הטענות שהעלה בהתנגדות להתראת פשיטת הרגל, ושכאמור נדחו כבר בבית משפט זה.

בתגובתו בכתב טען המשיב כי ההליך הנוכחי הינו בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט, ומשכך היה על המבקש לפנות לבית המשפט קמא, ולא לפנות במישרין לערכאת הערעור. רק במידה ובית המשפט קמא היה מסרב לבקשתו, היתה קמה למבקש זכות לפנות לבית משפט זה. עוד טען כי סיכויי הערעור קלושים. באשר לטענות העובדתיות בדבר ההלוואה וקיומו של חוב של המשיב כלפי המבקש, טען המשיב כי מדובר בטענות סתמיות ובלתי מפורטות, שאינן נתמכות במסמכים כלל.

שקלתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

צדק המשיב בטענתו כי היה על המבקש לפנות תחילה לבית המשפט קמא, ולהגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אך גם לגוף העניין דין הבקשה להידחות. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עליו לשקול את סיכויי הערעור, וכן לערוך איזון בין האינטרסים של הזוכה למימוש החלטת פסק הדין, לבין אינטרס המפסיד להגשמת זכויותיו במידה ויזכה בערעור. בהתנגשות בין אינטרסים אלו אינטרס הזוכה גובר, אלא אם הוכח כי יהיה קושי רב להשיב את המצב לקדמותו. מבלי לנקוט עמדה לעניין סיכויי הערעור, ניתן לומר כי על פני הדברים בלבד, טענת סיכויי הערעור אינה תומכת בבקשה באופן המצדיק עיכוב ביצוע. המבקש חוזר על טענות שנבחנו בשלבים שונים של הליך פשיטת הרגל, ונדחו אחת לאחת על-ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט זה. מדובר בחוב שנפסק בשנת 1987, מאז ובמשך 15 שנים מנסה המשיב לגבות את חובו. משכך, איני רואה טעם המצדיק את עיכוב הליכי פשיטת הרגל נוספות.

אשר על כן דין הבקשה להידחות ובנסיבות הענין אין צו להוצאות.