ע"א 4228/11 מנצור צאלח חסין אבו עג'אג נ. מדינת ישראל

השופט ח' מלצר:

1.

לפנינו בקשה מטעם המערערים "לביצוע פסק דין" שניתן בתיק זה, בתאריך 15.12.2014 (להלן: פסק הדין ). בגדרו של פסק הדין נדחה במלואו ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע הנכבד, אשר דחה את תביעתו של מנצור צלאח חסין אבו עג'אג' ז"ל – לאכיפתה של הבטחה שלטונית, שניתנה לו ולבני משפחתו, לטענתו, על ידי המדינה במסגרת משא-ומתן שהתנהל ביניהם לבין נציגיה, במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, לשם פינויים של בני המשפחה מאדמות המצויות כיום בתחומי הישוב כסייפה שבנגב.

2.

בגדרי הבקשה שבפנינו, עותרים המערערים כי נחייב את המדינה לשלם להם סכום של 250,000 ש"ח, מכוחו של פסק הדין.

3.

לאחר עיון בפסק הדין, בבקשה, בתגובת המדינה לה, בהודעת המדינה שלאחריה ובתגובת המערערים להודעה האמורה – הגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות . נביא להלן, בתמציתיות, את הנימוקים למסקנתנו האמורה.

4.

הבקשה נסמכת על חלקי-דברים שנכתבו בפיסקה 55 לפסק הדין, מהם מבקשים המערערים ללמוד על קיומו של סעד אופרטיבי שניתן לטובתם בגדרי פסק-הדין. דא עקא, שקריאת הדברים במכלול, בהקשרם הנכון – איננה תומכת במסקנה זו. וכך, בין היתר, נכתב בפסק הדין, בתת-הפרק הרלבנטי לענייננו:

" הערה לפני סיום: שורת הדין ולפנים משורת הדין

51.הנה כי כן, אין בידי המערער טענת הסתמכות, אשר מכוחה הוא זכאי לקבל פיצויים, בנסיבות העניין. בתוך-כך, אין גם בסיס משפטי לסעד הנעתר (לחילופי חילופין) של ביטול ההסכמים שנחתמו בין המערער למינהל הביצוע...

...

53.ב עניין בדרה , שנסיבותיו מזכירות את ענייננו (בהבדל ממשי הקשור בחלוף הזמן, הנזקף כאן לחובת המערער) – נדרשתי לשאלה דומה, וקבעתי כי: "תחושות של 'תסכול וקנאה' (...) – אין בהן בסיס משפטי מספיק להשוואת מעמדו של 'קונה סיכון' למעמדו של מי ש'נטל את הסיכון', והצליח" (עיינו: שם, בפיסקאות 39-31). מן הפן

המשפטי

– הדברים מתאימים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו (וראו פירוט והנמקה שם).

54.יחד עם זאת, מן הפן המוסרי – הדברים שונים במקצת פה ובכך הם מאובחנים מ עניין בדרה , ועשויים להצדיק התייחסות מעט אחרת...

55.מכאן אני מגיע להערה הבאה: אכן, הדין עם המשיבה, ומצד הדין אין המערער זכאי לקבלת סעד האכיפה שנתבע, ואף אין לכפות על המשיבה לשלם לו סכומי כסף נוספים על הפיצויים שכבר קיבל, לפני כ-30 שנה . יחד עם זאת, בצדה של מידת הדין מצויה גם חובה מוסרית (אשר בעולמו של המשפט העברי היא גם חובה משפטית) לנקוט, במקרים המתאימים, בגישה של לפנים משורת הדין. דעתי היא כי המקרה שלפנינו – על נסיבותיו הייחודיות – הינו מקרה מתאים לכך. זאת הן לנוכח הסתמכות אפשרית של המערער על ההבטחה המסוימת והמסויגת שיתכן וניתנה לו, הן לנוכח המדיניות הנהוגה אצל המשיבה בהקשר שבו עסקינן – לנסות להעדיף פתרונות על דרך של הסדרי פשרה, משום דרכי שלום, עם התושבים הבדואים המסכימים לעבור ליישובי קבע, והן לנוכח גישתה של המשיבה, שלפיה התמורות המוצעות לתושבים הבדואים בנגב בעבור הסכמתם לעבור ליישובי קבע – מצויות כולן במתחם של "לפנים משורת הדין". לפיכך, כשלעצמי אני סבור כי טוב תעשה המשיבה אם תנהג פה לפנים משורת הדין ותעניק למערערים תוספת פיצוי מסוימת, בסדר גודל של כ-250,000 ש"ח, ברוח ההצעה הצנועה שהעלינו בשעתו בפני הצדדים, בדיון שנערך בפנינו – והכל בבחינת: 'הוא עשה עמנו כהוגן, ואף אנו נעשה עימו כהוגן' (עיינו והשוו גם: דברי השופט מ' אלון ב-ע"א 350/77

כיתן בע"מ נ' וייס , לג(2) 787 (1979))".

(ההדגשה בפיסקאות 54-51 שלהלן – במקור; ההדגשה בפיסקה 55 – שלי – ח"מ ).

5.

מהדברים הנ"ל עולה בבירור כי פסק הדין לא הטיל על המדינה חיוב אופרטיבי בתשלום סכום כלשהו למערערים, אלא אך המליץ למדינה לנהוג במידת חסד והגינות ולשקול להעניק למערערים "לפנים משורת הדין" – תוספת פיצוי מסוימת.

6.

המדינה הודיעה כי המלצתנו הנ"ל נשקלה בכובד ראש ונבדקה לעומק על-ידי הגורמים המוסמכים ואף הובאה לפתחו של פרקליט המדינה. בתום הבדיקה נמצא כי אין מקום לביצוע התשלום המומלץ למערערים, זאת לנוכח העובדה שישנן עוד עשרות של משפחות שנסיבותיהן דומות לכאורה לנסיבות המקרה שהובא לפתחנו, וכי לנקיטה בדרך של "לפנים משורת הדין" כאן עשויות להיות השלכות רוחב, שלא נדונו בפנינו.

7.

בנסיבות אלה – לא מצאנו מקום ליתן למדינה הוראות נוספות בהקשר הנדון. הבקשה נדחית איפוא ללא צו להוצאות.