ע"א 4304/19 חברת אסיה חדרה ישראל בע"מ נ. עיריית חדרה

בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת ) מיום 14.5.2019, שדחה את תביעת המבקשות וקבע כי המשיבה, עיריית חדרה, רשאית לממש את הערבויות הבנקאיות האוטונומיות שהופקדו על ידי המבקשות.

1.

בשנת 2011 התקשרו המבקשת 1 והמשיבה בהסכם למכירת מקרקעין ופיתוחם (נציין כי זכויותיה של המבקשת 1 על פי ההסכם הומחו בהמשך לידי המבקשת 2, אולם נושא זה אינו מענייננו). התמורה בהסכם הועמדה על סך של 21 מיליון ₪. בהסכם נקבעו לוחות זמנים, ולהבטחת התחייבויותיהן של המבקשות הן הפקידו ערבות בנקאית אוטונומית (בשני כתבי ערבות נפרדים) על סך כולל של 20% מגובה התמורה בתוספת מע"מ (כ-4.87 מיליון ₪). תוקף הערבויות הוארך מעת לעת על ידי המבקשות, ואין חולק כי הן עומדות בתוקפן.

2.

לפי האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשות לא עמדו בחלק מהתחייבויותיהן ובכך הפרו את ההסכם. בעקבות כך, שלחה המשיבה למבקשות התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, ובהמשך הגישה בקשה לחילוט הערבויות. בתגובה לכך, הגישו המבקשות לבית משפט קמא בקשה לצו מניעה זמני המונע את חילוט הערבויות, וכן הגישו המרצת פתיחה בה נתבקש צו מניעה קבוע האוסר על חילוט הערבויות. בית משפט קמא נעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, אולם לאחר דיון במעמד הצדדים

דחה את תביעת המבקשות. בפסק הדין נקבע כי אין מחלוקת באשר להפרת חוזה מצד המשיבות, וכי לפי תנאי החוזה, המשיבה רשאית לחלט את הערבויות. כן נקבע כי לא מתקיימים במקרה דנן החריגים שמכוחם ניתן למנוע חילוט ערבות בנקאית אוטונומית.

3.

ביום 25.6.2019 הגישו המבקשות לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בחלוף מעט למעלה מחודשיים, ביום 1.9.2019, הגישו המבקשות את הבקשה שלפניי, בה עתרו כי יינתן סעד זמני המונע חילוט של חלק מסכום הערבות, וזאת עד להכרעה בערעור. בקשת המבקשות מתבססת על טענה אחת, והיא כי זכותה של המשיבה לחלט את הערבויות מוגבלת לגובה הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה, העומד על 15% מגובה התמורה החוזית (3.15 מיליון ₪). נטען כי הפיצוי היחיד לו זכאית המשיבה מכוח החוזה, ללא הוכחת נזק, הוא הפיצוי המוסכם; המשיבה לא טענה כי נגרם לה נזק; והמשיבה – בתגובה שהגישה לבית משפט קמא – ביססה את טענתה לחילוט הערבויות על זכותה לקבל פיצוי מוסכם. המבקשות טוענות כי אם יחולט מלוא הסכום, צפויים להיגרם להן "נזקים אדירים", בעוד שעיכוב החילוט לא צפוי לגרום נזק משמעותי לעירייה. עוד נטען כי קיים חשש כבד שאם יחולט מלוא הסכום, המשיבה תתקשה להשיב את סכום הערבויות או חלקו ככל שיתקבל הערעור.

4.

בו ביום שבו הוגשה הבקשה, הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשה, וכן הוריתי על מתן צו ארעי זמני המגביל את חילוט הערבויות לסכום של 3.15 מיליון ₪. למחרת היום הודיעה המשיבה כי כספי הערבויות הועברו לידיה במלואם עוד בטרם ניתנה החלטתי הנ"ל. עם זאת, העירייה הודיעה כי לצורך קיום הצו הארעי, ההפרש שבין מלוא סכום הערבויות לסך של 3.15 מיליון ₪ יופקד בפיקדון נפרד, וזאת לשם החזרתו לחשבון הבנק של המבקשות במידת הצורך.

ביום 15.9.2019 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה. לטענתה, בקשת המבקשות הוגשה כארבעה חודשים לאחר פסק דינו של בית משפט קמא, ובכך היא לוקה בשיהוי. לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי טענת המבקשות בדבר הגבלת החילוט לשיעור הפיצוי המוסכם, לא נטענה בבית המשפט המחוזי ומהווה הרחבת חזית; וכי בית משפט קמא קבע כי המבקשות הפרו מספר התחייבויות, בנפרד ועל פני מספר שנים, שדי בכל אחת מהן כדי להקים למשיבה את הזכות לקבלת הפיצוי המוסכם. עוד נטען כי לפי תנאי החוזה, סכום הערבות צפוי היה להיות מופחת בהתאם לשלבי התקדמות הפרויקט (הפחתה ל-90% עם הוצאת היתר הבניה הראשון; הפחתה ל-75% עם השלמת השלד של 50% מהמבנים; ועוד אבני דרך כגון אלה). אלא שהמבקשות לא השלימו אפילו את השלב הראשון מבין השלבים האמורים, ולפיכך רשאית המשיבה לחלט את הערבות במלואה.

5.

לאחר עיון בהחלטת בית משפט קמא, בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה, החלטתי להיעתר לבקשה.

אקדים ואבהיר כי אין בכוונתי לקבוע מסמרות לגבי סיכויי הערעור. ההלכות בדבר מעמדה העצמאי של הערבות הבנקאית האוטונומית, מושרשות וידועות, וכך גם החריגים שנקבעו בפסיקה בנושא זה (חריג המרמה וחריג הנסיבות המיוחדות). בהיבט זה, החלטתו של בית משפט קמא בדבר זכותה של המשיבה לחלט את הערבויות במלואן, מבוססת לכאורה על יסודות איתנים.

מנגד, עיינתי בתגובות שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, ואכן יש אחיזה לטענה כי המשיבה היא זו שקשרה בין זכותה לחלט את הערבויות לבין זכותה לקבל לידיה את הפיצוי המוסכם. כפי שפורט, יש פער בין שיעורו של הפיצוי המוסכם (3.15 מיליון ₪) לשיעורן של הערבויות (4.87 מיליון ₪). על כן, ככל שהמשיבה אמנם חישבה להסתפק בזכותה לפיצוי מוסכם, ניתן לתהות מדוע ראתה לנכון לחלט את הערבויות במלואן. ודוק: לא נעלמו מעיניי טענות המשיבה, ולפיהן המבקשות הפרו מספר התחייבויות, וכי תנאי החוזה מאפשרים את חילוט הערבות במלואה. טענות אלה אין להקל בהן ראש. אך משעה שמצויים אנו בגדרה של בקשה לסעד זמני, איני רואה להכריע בהן ואותירן לדיון בערעור גופו.

6.

לבסוף, ועיקרו של דבר. המבקשות טענו כי חילוט הסכום במלואו צפוי לפגוע בהן ולהביא להאטה בפיתוח הקרקעות (טענה שגובתה בתצהיר). לעומת זאת, לא מצאתי בתגובת המשיבה טעם של ממש מדוע מאזן הנוחות נוטה לטובתה, ודומה כי קבלת הבקשה דנן לא צפויה להרע את מצבה של המשיבה באופן ממשי. הטעם לכך הוא שהסכום המשקף את ההפרש בין מלוא הערבות הבנקאית לשיעורו של הפיצוי המוסכם (כ-1.7 מיליון ₪), ישמור על מעמדו כערבות בנקאית אוטונומית. לפיכך, ככל שיידחה ערעורן של המבקשות, יכולתה של המשיבה לחלט את הסכום האמור לא צפויה להיפגע. עוד יובהר, כי אין בכל האמור כדי לגרוע מכל זכות המוקנית למשיבה מכוח החוזה, ואיני מביע כל עמדה בעניין זה.

7.

אי לכך, הבקשה מתקבלת. המשיבה תשיב את הסכום המשקף את הפער בין מלוא הערבות הבנקאית האוטונומית לבין הפיצוי המוסכם (כ-1.7 מיליון ₪) אל חשבון הבנק שממנו חולט, וכנגד הוצאת ערבות בנקאית אוטונומית על סכום זה,

בהתאם לתנאים שנקבעו לגבי הערבות הבנקאית המקורית.

אין צו להוצאות.