ע"א 4344-23 ע"א 4344-23

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בת"א 16164-04-19 מיום 3.4.2023, עד להכרעה בערעור.

1.ביום 31.7.2018 התמוטט המנוח בעת ששהה במכון הכושר בבעלותה של הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ, המבקשת 2 (להלן: מכון הכושר), המבוטחת על ידי הכשרה חברה לביטוח בע"מ, המבקשת 1 (להלן: חברת הביטוח). במכון הכושר שהו באותה עת פקידת הקבלה, מדריך כושר במכון, ואישה נוספת שלא זוהתה. בהתאם לקביעות בית משפט קמא, המנוח התמוטט בשעה 07:30 בשעה שהתאמן על הליכון. בעקבות כך, ועבור טיפול במנוח, פקידת הקבלה והמדריך חיפשו אחר מכשיר דפיברילטור (מַפְעֵם), ללא הצלחה. רק בשעה 07:39 כונן מד"א שהגיע למקום החל לטפל במנוח, והיה הראשון להשתמש בדפיברילטור. לאחר מכן הגיעו אנשי מד"א נוספים ופינו את המנוח באמבולנס למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, שם הוא נפטר ביום 2.8.2018, והותיר אחריו אלמנה (המשיבה 2) ושלושה ילדים (המשיבים 5-3).

2.המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נזיקית בטענה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מעוולות שבוצעו על ידי מכון הכושר. בית משפט קמא קבע כי מכון הכושר ביצע שתי עוולות: (1) הפרת חובה חקוקה – הדפיברילטור לא הוצב במקום "מרכזי ונגיש", אלא בחדרו של המנהל, בניגוד להוראות חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשס"ח-2008, וכן לא הוצב שילוט המצביע על מיקומו בהתאם לקבוע בתקנות הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים, התשע"ד-2014; (2) רשלנות – מכון הכושר לא הכשיר את אנשיו היכן נמצא מכשיר הדפיברילטור וכיצד יש להשתמש בו. עוד קבע בית המשפט כי מכון הכושר אחראי לאובדן סיכויי ההחלמה של המנוח בשיעור של 42.1%.

בית משפט קמא פסק פיצויים לתלויים במנוח בגין ראשי הנזק של הפסדי תמיכה ואובדן שירותי בעל, ולאחר ניכוי קצבת שאירים, שיעור הפיצוי עמד על סך של 4,082,412 ש"ח. באשר לעיזבון המנוח, נפסקו פיצויים בגין ראשי הנזק של "שנים אבודות", פדיון ימי מחלה, נזק לא ממוני והוצאות קבורה ולוויה, ובסך הכל 634,664 ש"ח. נוכח האמור, המבקשות חויבו ביחד ולחוד לשלם למשיבים סך של 4,717,076 ש"ח, ושכ"ט עורך דין ומע"מ בשיעור של 20% מסך הפיצויים (סה"כ כ-5.8 מליון ₪).

3.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשות ערעור, ולצדו הבקשה שלפניי, שבה התבקש עיכוב ביצוע חיוביי פסק הדין. במאמר מוסגר יצוין כי גם המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 4400/23), אשר נסב על גובה הפיצויים שנפסקו.

המבקשות טענו כי סיכויי הערעור להתקבל טובים שכן המנוח פעל בניגוד לדין ולא הצהיר בשאלון הרפואי של מכון הכושר כי הוא חווה בעבר כאבים בחזה; כיוון שאין מקום להחיל את דוקטרינת "אובדן סיכויי ההחלמה" במקרים בהם לא מדובר ברשלנות רפואית, ומשנקבע כי גם אם היו פועלים באופן סביר, עדיין סיכויי ההישרדות היו נמוכים מ-50%; וכי לחילופין, בית המשפט שגה משפסק פיצויים כה גבוהים. באשר למאזן הנוחות, נטען כי ישנו חשש ממשי שהמשיבה 2 לא תוכל להשיב את הפיצויים לאחר שישולמו, נוכח גובה הפיצוי ובשל העובדה שהמשיבה 2 אלמנה שהכנסתה עומדת על סך של 2,000 ש"ח בחודש בלבד כפי שקבע בית משפט קמא; וכי המבקשת 1 היא חברת ביטוח ועל כן אין חשש לחוסנה הכלכלי וליכולתה לשלם למשיבים את חיובי פסק הדין אם הערעור ידחה.

4.המשיבים התנגדו לבקשה וטענו, בין היתר, כי מגמת הפסיקה המובהקת היא שאין לעכב ביצוע של פסק דין כספי, וכי הבקשה לקונית ואינה עומדת בתנאים לעיכוב ביצוע שכזה; כי סיכויי הערעור קלושים שכן הטענה לפיה המנוח מסר תשובה שקרית בשאלון הרפואי מהווה הרחבת חזית אסורה, וכיוון שבית משפט קמא שגה בחישוב אבדן סיכויי ההחלמה של המנוח; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים כיוון שיש להם עתודות כספיות ונכסים שיאפשרו להם להשיב את הכסף אם יידרשו לכך.

5.כידוע, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע פסק הדין מושא הערעור (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ככלל, בקשה לעיכוב ביצוע תוכרע בהתאם למאזן הנוחות ולסיכויי הערעור (ראו, מני רבים, ע"א 8666/22 בוקבוזה נ' עו"ד שילר, פסקה 7 והאסמכתאות שם (11.1.2023)), וכאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, בית המשפט יטה שלא להיעתר לבקשה מתוך הנחה כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו, למשל, ע"א 2242/23 ניו ספורט ומרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 8 והאסמכתאות שם (16.4.2023)).

במצב הדברים הרגיל, כאשר עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה מתוך ההנחה שאין מדובר במצב בלתי הפיך. אלא שבתיקי נזקי גוף, מקום שבו יש מחלוקת בשאלת האחריות, המגמה היא לעכב לפחות חלק מהפיצוי, מה עוד שחלק לא מבוטל מהפיצוי הוא צופה פני עתיד, ועל כן נראה שלא ייגרם לתובעים נזק מעיכוב ביצוע חלקי של התשלום (ע"א 7748/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (11.12.2022)). במקרה דנן, אף קיים חשש של ממש כי המשיבים, אלמנה וילדיה, המשתכרים בסך של כ-2,000 ש"ח לחודש בהתאם לקביעת בית משפט קמא, יתקשו להשיב את הכסף אם יתקבל הערעור. מנגד, המבקשת 1 היא חברת ביטוח, כך שאין חשש כי לא יהא באפשרותה לשלם את הכסף אם ידחה הערעור (ראו והשוו: ע"א 2630/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' להב (11.6.2015)).

6.אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי, כך שסכום כולל של 4 מיליון ש"ח יעוכב עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות.