ע"א 4391/94 טייק דוד נ. קורן משה

המאפשרת לשני דירקטורים או נציגיהם המורשים לחתום בשם החברה.

ההחלטות האמורות משנת 1993 שנתקבלו בניגוד לעמדת המערער הניעו אותו לפנות בבקשתו לסעד הצהרתי מבית המשפט המחוזי.

טענות הצדדים

3.המערערים טענו בבית המשפט המחוזי ובסיכומיהם לפנינו, כי בהתחשב בכך שהמערער מייצג את החלק הגדול ביותר של מניות החברה, הוסכם בינו לבין המשיבים 1-3 בהסכם אישי בעל פה, כי תישמר לו זכות הוטו בכל הנוגע להחלטות המהותיות הנוגעות לחברת IHI .

המערערים ערים לכך שאין תמיכה לטענתם באף אחד ממסמכי החברה, ולטענתם אלה אינם רלוונטיים למחלוקת. הם מבקשים ללמוד מדברי המשיבים שנרשמו בפרוטוקול הישיבה שהתקיימה ביום 1.7.93, כי המשיבים הודו שם בקיומו של הסכם הוטו.

לטענת המערערים, ההחלטות שנתקבלו באותה ישיבה נוגדות את הסכם הוטו האמור ומפרות אותו.

כטענה חלופית טענו המערערים, כי גם אם לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לכך שהסכם הוטו נכרת במפורש ובעל פה בין הצדדים, יש ללמוד על קיומו מכוח נוהג שהשתכלל בין הצדדים.

4.המשיבים מכחישים קיומו של ההסכם הנטען וטוענים כי היה על בית המשפט קמא לדחות את התובענה על הסף, בשל העדר תצהיר ראוי לתמיכה בתובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה.

לגופה של מחלוקת טוענים הם, כי קיומו של ההסכם הנטען לא הוכח. לתמיכה בטענה זו מצביעים הם על כך שבכל מסמכי החברה: התזכיר, התקנון והסכם היסוד, נקבעה דרך הכרעה ברוב קולות רגיל ללא מתן זכות וטו. עוד טוענים הם, כי אין בידי המערערים לסתור הסכם כתוב בטענות בעל פה, ולענין זה מסתמכים הם גם על סעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה העותומנית.

טענתם הנוספת של המשיבים היא כי גם לו הוכח שנערך ההסכם הנטען, הרי הסכם זה אינו חוקי בהיותו סותר את מסמכי היסוד של החברה, ובשל היותו כובל את שיקול דעתם של הדירקטורים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי, התקיימה ישיבת קדם משפט ביום 23.1.94. בישיבה הסכימו הצדדים על העובדות הבאות:

א.הנרי טייק, בנו של המערער 1 ומי שמסר את התצהיר המלווה את המרצת הפתיחה, לא היה נוכח בשעת ייסוד החברה ובשעה שנערך ההסכם הנטען, אך לטענתו שמע על קיום ההסכם מפי המשיבים.

ב.המערער 1 הוא בחושיו.

ג.פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 1.7.93 משקף נכונה את הנאמר באותה הישיבה.

בתום ישיבה זו, החליט כב' השופט א' גורן בבית המשפט המחוזי להכריע בתובענה על-פי העובדות המוסכמות והטיעון המשפטי.

בפסק דינו דחה בית המשפט את בקשת הדחיה על הסף, ואף דחה את התובענה לגופה. השופט קמא היה מוכן לראות בפרוטוקול מיום 1.7.93, ראשית ראיה בכתב לענין סעיף 80 הנזכר, אך בנתחו את המסמכים שהוגשו כראיות לבית המשפט, מסמכי החברה והפרוטוקול מיום 1.7.93, הגיע השופט למסקנה כי אין בהם כדי ללמד על קיום הסכמה בדבר זכות וטו למערער.

השופט דחה גם את הטענה החלופית של המערער בדבר הסכם שמקורו בנוהג. לפי קביעתו גם אם היה קיים נוהג לפיו מי שניהל בפועל את עסקי החברה היה המבקש, אין ללמוד מכך על קיומו של ההסכם הנטען.

עוד הוסיף השופט, כי בנסיבות הענין גם אילו היה מגיע למסקנה כי בדרך כלשהי נכרת הסכם בין הצדדים, הרי לא היה רואה להפעיל את שיקול דעתו כדי להעניק סעד למערערים, כאשר הסעד המבוקש הוא סעד הצהרתי המסור לשיקול דעתו של בית המשפט. למסקנתו זו הגיע בית המשפט בהתחשב בכך שהסעד המבוקש אינו אפקטיבי. על פי טענות המערער עצמו בסיכומיו בפני בית המשפט קמא, לא נועד ההליך אלא לצורך פתיחה בהליכים לפירוק החברה בארה"ב מטעמי צדק. אשר על כן, לא סבר בית המשפט כי מכלול הנסיבות מצדיק מתן סעד המסור לשיקול דעתו.

דיון בערעור

6.ייאמר בפתח הדברים, כי לא מצאתי בטענות המערערים כל טעם המצדיק קבלת הערעור.

שאלת קיומו של ההסכם היא שאלה עובדתית מובהקת וממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט קמא מעוגנים כראוי בחומר הראיות שהיה בפניו. אעמוד להלן בקצרה רק על עיקר הטעמים הקשורים לעובדות שהוכחו, שיש בהם כדי להצדיק דחיית הערעור.

קיומו של הסכם וטו מכח הסכמה בעל פה

7.המערער פנה לבית המשפט קמא על דרך של המרצת פתיחה, ואת בקשתו תמך בתצהיר שנחתם על ידי בנו הנרי טייק.

בעובדות המוסכמות על הצדדים בבית המשפט קמא נקבע, בין היתר, כי המצהיר, בנו של המבקש, "לא היה נוכח בשעת יסוד החברה ובשעה שנערך הסכם היסוד המוזכר בהמרצת הפתיחה. לטענתו הוא שמע על ההסכם מפי המשיבים". עוד הוסכם בין הצדדים, כי המערער- "המבקש הוא בחושיו".

הצהרתו של הנרי טייק היא ללא ספק עדות מכלי שני, והיא בבחינת עדות שמיעה. גירסת המערער כי היה הסכם בינו לבין יתר הדירקטורים, היא בידיעתו האישית, אך הוא נמנע מלאשר את הגירסה בתצהיר, ולא העמיד גירסתו במבחן של חקירה בבית המשפט. הימנעותם של המערערים מהבאת העד העיקרי החיוני לברור האמת והסתפקותם בעד משני, שעה שניתן היה להביא עדות ישירה לביסוס גירסתם, מקימה נגדם הנחה לכאורית, כי הם חששו מפני העדתו וחשיפתו לחקירה של העד הרלוונטי. (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו , פ"ד מה (4) 651, 658-659, וכן ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (דינים עליון, כרך לז, 439).

המערערים תרצו את השענותם על תצהירו של הנרי טייק בכך שהוא נציגה המורשה של המערערת 2, בכך שהוא נכח בישיבה מיום 1.7.93, וכן בטעמי נוחות, כיוון שהמערער עצמו אינו שולט בשפה העברית ומצב בריאותו אינו שפיר.

גם אם אהיה מוכנה להניח לטובת המערערים כי אכן מצבו וגילו של המערער היו ביסוד ההמנעות מהעדתו, טענה שאינה משכנעת בהתחשב בכך שהוסכם בין הצדדים כי המערער בחושיו, לא יהיה בכך כדי ליצור יש מאין לעניין הראיות הדרושות לביסוס גירסתם של המערערים.

אפילו יש בטעמים אלה של המערערים כדי להסביר את מהלכיהם, אין בכך כדי לרפא את התוצאה המתבקשת לפיה עומדת גירסת המערער על בסיס רעוע ביותר, ואינה נתמכת בעדות ישירה כלשהי.

אל מול הגירסה המבקשת כי ייקבע קיומו של הסכם בעל פה, עומדת גירסת המשיבים שעולה בקנה אחד עם מסמכי החברה ועם הנסיבות הקשורות בדרך הפעלתה של החברה במשך שנים רבות.

8.כאמור לעיל, המערערים טוענים שמסמכי החברה אינם רלוונטיים לבחינת אמיתות גירסתם, כיוון שהיא נסמכת כולה על הסכם בעל פה. טענה זו אין בה ממש, שכן מסמכי ההתאגדות של החברה הם בעלי ערך ראייתי. כאשר באים אנו לבחון את סבירותה ואמינותה של טענת המערערים עלינו לבחון אותה על רקע דרך הפעלתה של החברה, הנסיבות הנלוות, לרבות המסמכים, שכן כל אלה מלמדים על דרכם של הדירקטורים במהלך שנות פעילותה של החברה. הוכח כי החברה אשר ביחס לניהולה מבקשים המערערים להכיר "בהסכם הוטו", היא חברה הפועלת שנים רבות, יש לה מסמכי התאגדות מפורטים, ואלה עודכנו מעת לעת לפי הצורך. יש מקום להניח כי הסכמה בדבר מתן זכות וטו למערער, היתה מוצאת ביטוי במסמכי ההתאגדות של החברה או בתיקונים להם. בפועל, ביטוי כזה אינו בנמצא.

א.מסמכי ההתאגדות של החברה - התזכיר והתקנון נוסחו בראשית שנות ה60- עוד בטרם נרכשו מניותיה בידי בעלי המניות הניצים.

תזכיר החברה תוקן מספר פעמים במהלך השנים הראשונות, ובכל התיקונים נקבע כי לחברה יהיו מניות מסוג אחד, וכח ההצבעה של המניות שווה ללא מתן עדיפות למניה כלשהי. התזכיר והתקנון מושתתים על עקרון של הכרעה על פי רוב.

ב.בסמוך לאחר רכישת המניות על ידי המערערת 2 והמשיבות 4-6, ביום 5.7.72, תוקן סעיף 9 לתזכיר באופן הקובע כי לגבי פעולות והחלטות מסויימות של הדירקטוריון יש צורך באישור רוב בעלי המניות והמדובר ברוב רגיל. סעיף זה תוקן במועד בו על פי טענת המערער ניתנה לו זכות וטו.

ג . עובר לרכישת המניות בחברה, הסדירו הצדדים את היחסים האישיים ביניהם בהסכם היסוד המכונה גם "הסכם המיסדים". בהסכם זה מיום 18.4.72 נקבע בפרק 6 עקרון הכרעת הרוב בזו הלשון:

“ The Associates have agreed that in order to take decisions on questions involving the jointly – held assets, an absolute majority of votes of all Associates ( 51% of voting shares ) is required. The proportion of votes is determined exclusively by the share of the overall assets.

If in taking a decision an absolute majority of votes cannot be attained, then, as the Associates have agreed , the decision will be taken by an Arbiter…

In the ruling involves a capital increase and the issue of new shares, then the agreement of all the Associates is required to that effect…”.

מעיון בהסכם היסוד הכתוב עולה כי אין כל איזכור למתן זכות וטו למערער 1. העובדה שמתן זכות הוטו אינה מוצאת ביטוי בהסכם בכתב, אף על פי שהוא נעשה בין אותם הצדדים ובאותה תקופת זמן רלוונטית, שלפי הנטען נכרת הסכם הוטו, אומרת דרשני ופועלת לרעת גירסת המערערים.

המערערים טוענים בכתב הערעור כי אין כל הגיון שהמערער הסכים לכך שמעמדו יהא זהה לשאר בעלי המניות בחברה, אף על פי ששיעור אחזקותיהם פחות משלו. מכאן מבקשים המערערים להסיק על קיומו של הסכם הוטו.

אין ממש גם בטענה זו. ראשית, חוסר ההגיון עליו מצביעים המערערים אינו ניכר, אם מתחשבים באופי המשפחתי של החברה. שנית, תזכיר החברה קובע כי כל מניה מעניקה לבעליה קול אחד בעת הצבעת בעלי המניות, באופן שכוח ההצבעה של בעל מניות עומד ביחס למספר המניות בהן הוא מחזיק. מכאן שאין הכרח בזכות וטו דווקא כדי לסמן את מעמדה של המערערת 2 באסיפה הכללית. לעניין דירקטוריון החברה, אמנם כל בעל מניות בחברה זכאי לדירקטור אחד בלי קשר לשיעור מניותיו, אך מצב זה נובע מהסכמה שהושגה בין הצדדים, כפי שמציינים המערערים עצמם בסיכומיהם.

9.המסקנה עד כאן היא שבמסמכי היסוד של החברה ובהסכם היסוד הכתוב שבין הצדדים, אין דבר שיתמוך בגירסה בדבר קיום הסכם וטו. ואכן, המערערים אינם מבססים טענתם על מסמכי היסוד, אלא מפנים לפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 1.7.93 כראיה מכרעת, לדידם, לקיומו של ההסכם. עיקר טענתם נוגע לאופן פרשנות הקטע המופיע בפרוטוקול הישיבה אשר נכתב בו בזו הלשון:

“ …Mr. Moses Korn, Mr. Harry Lis and Mr. Majer Rosental explained their points of view: The agreements existing between Moses Korn, Harry Lis, Majer Rosental and David Taic leave room for Mr. David Taic to hinder or block continuance of the business activities of “IHI”... It is intended to take precautionary measures in order to insure that the management of “IHI” will no longer depend on the consent or refusal of one individual in the future…”.

(ההדגשות שלי - ד.ב.).

טענתם של המערערים היא, כי מן הקטע המצוטט ניתן ללמוד שהמשיבים מודים בקיום הסכמים בינם לבין המערער 1, המותירים לו פתח לעכב או לחסום את הפעילות העיסקית של החברה. לדידם של המערערים, יש לפרש המילים

“to hinder or block" כמתייחסים לקיומה של זכות וטו בידי המערער לגבי החלטות מהותיות לחברה או לניהולה.

המשיבים טוענים כי יש לפרש את הביטוי “agreements” כמתייחס לאותן החלטות דירקטוריון משנת 1991-1992, ששינו את זכויות החתימה בחברה לצורך עבודות הבנייה והשיפוץ של המלון בתל-אביב. לדברי המשיבים, המערער ניצל את כוח החתימה שלו באופן שחסם ועיכב את פעילות החברה לעניין עבודות השיפוץ והבנייה, ועל כן החליט הדירקטוריון לשנות את המצב.

בית המשפט קמא סירב לפרש את הביטוי “agreements” כמכוון להחלטות הדירקטוריון משנת 1991-1992, בנימוק שבנוסח הפרוטוקול קיימת הבחנה בין המונחים “decisions”

ו- “agreements” , וכי המשיבים עצמם התייחסו במסגרת הפרוטוקול להחלטות קודמות בעניין זכויות החתימה בחברה, כאל “decisions” .

עקב כך, הסכים בית המשפט קמא להניח כי במועד ישיבת הדירקטוריון הנדונה, היו קיימים הסכמים שהקנו למערער אפשרות לפעול באופן שיעכב או יחסום את הפעילות העיסקית של החברה, אולם קבע כי אין בנוסח דברי המשיבים בפרוטוקול כדי לתת תשובה ברורה לגבי תוכנם המדוייק של הסכמים אלה.

כשלעצמי, איני בטוחה שהשימוש בביטוי “agreements” , שולל את הצעת הפרשנות של המשיבים לפרוטוקול. בהתחשב בכך שאת המונח “agreements”

ניתן לפרש לא רק כהסכמים, אלא גם במשמעות הדומה לביטוי "הבנות" בעברית [או לפי ההגדרה המילונית: התאמה, הרמוניה. ראו ערך Agreement” " ב- ר' אלקלעי מילון אנגלי-עברי שלם (מהדורה חדשה מורחבת 1990, כרך א')], ניתן גם לפרש את הקטע הנדון, כמתייחס לזכויות ההצבעה בחברה. אשר על כן צדק בית המשפט קמא בגישתו, כי לא הוכח שתוכנם של ה- “agreements” , יהא אשר יהא, נוגע דווקא לזכות וטו בהחלטות מהותיות לחברה או לניהולה. בעניין זה נטל ההוכחה הוא על המערערים, אולם נטל זה לא הורם.

לאור חילופי הדברים בין הנרי טייק לבין המשיבים בתחילת ישיבת הדירקטוריון, כפי שהם עולים מהפרוטוקול, אין גם מקום לטענת המערער כי שתיקת המשיבים ביחס למכתבו שנקרא באוזניהם במהלך הישיבה, מצביעה על הסכמה משתמעת לתוכנו של המכתב. בכל אופן, אין בשתיקה זו לבדה, בהעדר ראיות מבוססות אחרות, כדי ללמד על קיומו של הסכם הוטו הנטען.

10.ממצב הדברים כמתואר עד כאן עולה, כי לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לבסס את קיומו של הסכם הוטו הנטען, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.

יתרה מזאת, מכלול הנסיבות אף הוא אינו תומך בגירסת המערערים. כך למשל התברר, כי בישיבת הדירקטוריון מיום 6.12.74 העלה המערער דרישה למנות מטעמו דירקטור חמישי בחברה. בקשתו נדחתה על-ידי שאר הנוכחים. לעניין זה רלוונטי מכתבו של עורך-הדין בזהלר מיום 19.12.74, בו הוא מזכיר כי שוחח עם המערער, והסביר לו כי אין בידי המערער אפשרות למנות לחברה דירקטור מטעמו, למרות ששיעור החזקותיו בחברה הוא כפול משל כל אחד מן הדירקטורים האחרים. כאן עולה השאלה - אם המערער היה באותו שלב בעל זכות וטו בחברה, מדוע היה מעוניין במינוי דירקטור חמישי כדי לסמן את שיעור החזקותיו בחברה, ומדוע לא הזכיר את קיומו של הסכם הוטו באוזני עורך-הדין של החברה בארה"ב דאז ?! תמיהות אלה מספקות תמיכה לכך שקיומו של הסכם הוטו לא הוכח על-ידי המערערים.

המערערים ניסו לטעון כי ממכתבו של עורך-הדין בזהלר עולה שכוונת הצדדים היתה לפעול במשותף, מתוך קונסנזוס, ולא לעשות פעולה שמי מן הצדדים מתנגד לה. בעניין זה מסכימה אני לגישת בית המשפט קמא לפיה כוונה לפעול תוך קונסנזוס, אין משמעה בהכרח מתן זכות וטו למערער.

קיומו של הסכם וטו מכוח נוהג

11.המערערים העלו טענה חלופית, לפיה גם אם לא הונחה תשתית מספקת לכך שהסכם הוטו הנטען נכרת במפורש ובעל-פה, עדיין יש לומר כי ההסכם נכרת מכוח נוהג שהשתכלל בין הצדדים.

לשם ביסוס טענתם החלופית, מפנים המערערים לתצהיר התשובה של המשיבים בבית המשפט קמא, בו אומר המשיב 1 בזו הלשון:

"אודה על האמת, במשך שנים, הלכה למעשה, השתלט טייק בפועל על חלק מענייני ניהול החברה, ודחק את רגלינו... מצב זה איפשר לטייק להיות דומיננטי ביותר בעסקי החברה ולעיתים אף לשלוט בהם לגמרי. אך בשום פנים ואופן לא הוענקה לטייק זכות לשלוט בעסקי החברה".

(ההדגשה במקור - ד.ב.).

לטענת המערערים, גלומה בדברים אלה הודאה של המשיבים לפיה נוהלו עסקי החברה לאורך כל שנות קיומה באופן שלמבקש היתה זכות וטו לגבי כל החלטה מהותית בחברה. משנהגו הצדדים בדרך זו במשך תקופה ממושכת, יש לומר כי נשתכלל ביניהם נוהג בדבר מתן זכות וטו למערער.

טענה זו דינה להידחות, שכן ניהול בפועל של חברה, אין פירושו בהכרח קבלת זכות וטו בהחלטות מהותיות לחברה. יתרה מזאת, כדי להוכיח נוהג מחייב, יש להוכיח כי נוצר דפוס עקבי וברור של התנהגות במשך זמן ניכר. (ראו: ע"א 4956/90 פז גז נ' גזית הדרום, פ"ד מו (4) 35, 41, וכן בג"ץ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה (4) 581, 592). בענייננו, המערערים לא הצביעו על הזדמנות ולו אחת, בה ביטלו המשיבים דעתם ונסוגו מהחלטה בשל הפעלת זכות הוטו של המערער, או כי נמנעה על ידו החלטה שלכאורה המשיבים חפצו בה. אשר על כן, אין לקבוע כי הוכח קיומו של נוהג בין הצדדים לענין זכות הוטו.

סיכומם של דברים

12.דעתי היא שהמערערים לא השכילו להוכיח את טענותיהם מן הבחינה העובדתית. הטענה בדבר קיומה של זכות וטו מכוח הסכמה מפורשת בעל-פה, לא נתמכה בראיה ישירה כלשהי, ואינה עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות והנסיבות הקשורות בהפעלת החברה. זהו מצב הדברים גם לעניין טענתם החלופית של המערערים לגבי נוהג בין הצדדים.

נוכח המסקנה אליה הגעתי ביחס לממצאים העובדתיים, אין עוד מקום לדון בשאלות המשפטיות הקשורות ביחס שבין הסכם אישי, לו נתקיים כזה, לבין המסמכים המחייבים של התאגיד.

בשולי הדברים, אוסיף כי ניכר שהמערער מתקשה להשלים עם השינוי במעמדו בחברה לאחר שהיה בעל התפקיד המרכזי בהפעלתה משך שנים רבות. חבל כי מערכת יחסים, שכעולה מהראיות, נרקמה מתוך כוונה להפעיל במשותף ותוך הסכמה מפעל אשר עלה יפה ונשא פירות, הסתיימה באופן כה עכור.

מטעם זה ביקשנו במהלך הדיון בערעור להביא לידי השלמה והבנה בין המערער לבין המשיבים, ואף הפנינו אותם להליך של פישור; התברר כי הנסיון לצמצם את הדיו הצורמים של הסכסוך לא עלה יפה, ולפיכך היה עלינו לפסוק את הדין.

על יסוד כל האמור ראינו לדחות את הערעור.

המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בערעור זה בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.