ע"א 4415/00 אהרון פרץ נ. אהרון פרץ ובניו (1997) ובניו

שתי בקשות מונחות בפני בתיק זה: האחת היא בקשת המערער לפטרו מהפקדת ערבון, והשניה - בקשה של המבקשת, אשת המערער, להצטרף כמערערת נוספת לערעור. עיקרי העובדות הן כמפורט להלן:

המערער הוא פושט רגל. בין המשיב 1, נאמן בפשיטת הרגל, לבין המשיב 3, גובש הסכם לפיו ירכוש משיב 3 מניות השייכות למערער, ותמורת הרכישה תשמש לכיסוי חובותיו של המערער. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין. המערער טוען כי יש לבטל את פסק הדין המוסכם מסיבות שונות. בין היתר טוען הוא כי שווי המניות כפי שנקבע נמוך מידי, וכי לא ניתנה לו הזדמנות להביע את דעתו בעת הדיון בבית המשפט.

ראשית לעניין הפטור מהפקדת ערבון:

כידוע, תנאי למתן פטור מערבון הוא להראות כי ישנו סיכוי ממשי לזכות בערעור (ראו: בש"א 329/90, אברך נ' גרוגר , פ"ד מ"ד (2) 383, 389).

במקרה זה, המערער לא היה צד להמרצת הפתיחה בבית המשפט קמא. הכלל הוא כי פושט הרגל לא יכול להיות צד לכל העניינים הקשורים לקופת הנאמנות. בית המשפט קבע כי:

"הכלל הוא שפושט הרגל איננו נחשב כבעל ענין בהליכים הנוגעים בחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. הנאמן הוא המופקד על שמירת ענינים של הכל. מתן היתר לפושט הרגל לנהל בעצמו, ובאמצעות עורך דין מטעמו, התדיינות משפטית, הנוגעת למקצת מחובותיו, עשויה לגרוע בסופו של יום מקופת פשיטת הרגל, מקום בו אין בידי פושט הרגל מקורות בלתי תלויים למימון הוצאות ההליך המשפטי. (רע"א 7945/99, עו"ד גד שילר הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין בפשיטת רגל ואח'(לא פורסם), וראו גם ע"א 5000/96, בן ציון נגד גורני, פ"ד מח(1)830, 836).

המסקנה המתבקשת היא כי אין ולא היתה חובה לשמוע את המערער עצמו, לא בבית המשפט המחוזי ואף לא בבית משפט זה, שכן המשיב 1 נתפס כמייצג את ענייניו. מכאן שטענותיו השונות של המערער אינן יכולות להישמע, וקרוב לוודאי שבית משפט זה יחליט לדחות את ערעורו.

בנסיבות אלו סיכויי הערעור קלושים ביותר, משום שאין כלל מקום להגשת הערעור על ידי פושט רגל כנגד מהלכים שביצע הנאמן (למעט חריגים שאינם חלים כאן). גם לגופן של הטענות, לאחר שעיינתי בהודעת הערעור אני סבורה שסיכוייו להתקבל מועטים.

זאת ועוד: יש ליחס משקל לעובדה שפסק הדין של בית המשפט קמא ניתן בהסכמת הצדדים, כאשר הנאמן, המוחזק כמייצג את האינטרסים של פושט הרגל, מסכים לו. הסיכוי לזכות בערעור נגד פסק דין המבוסס על הסכמת הצדדים הוא אפסי כמעט.

בנוסף יש להביא בחשבון את העובדה שהמערער לא שילם הוצאות שנפסקו לו בבית המשפט קמא. עובדה זו מהווה שיקול משמעותי לגבי מתן הפטור (ראו: ע"א 1989/94, כונס הנכסים הרשמי נ' ארוין זוסמן , תקדין עליון 95(2), 656).

נוכח האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לפטור מערבון.

לעניין בקשת המערער להחליף את הערבון ב"ערובה אחרת" שהיא בענייננו התשלום שניתן תמורת המניות: תשלום זה שולם זה מכבר, והפך לחלק מקופת הפירוק. בנסיבות אלו, אין למערער עצמו ואף לא למשיב 3 זכות בכסף, כי אם לנאמן המייצג את הנושים. אין כל סיבה עניינית לכך שהנושים יישאו בנטל הוצאות הליך זה, והדבר אף אינו ריאלי, שכן כאמור הכסף אינו מצוי בפועל בידי המערער, וכדי לקבלו יהיה עליו לנהל הליכים נגד הנאמן. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל את הבקשה.

אשר לבקשה להפחתת סכום הערבון, הסכום שנקבע (20,000 ש"ח) הוא מן הנמוכים לעומת המקובל בערעורים מעין זה. בהתחשב בריבוי המשיבים ובאי כוחם ונוכח הודאת המערער כי בעבר ברח מפני נושיו לארצות הברית, נראה לי כי סכום הערבון שנקבע הוא סביר, ואולי אף נוטה לקולא.

הבקשה השניה שבפני היא בקשת אשת המערער להצטרף כמערערת נוספת, מן הטעם שהיא פתחה בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, בטענה שמחצית המניות שהיו רשומות על שם בעלה שייכות לה, ולפיכך אף היא בעלת עניין בערעור הנוגע לתמורה שהתקבלה ממכירת המניות.

האפשרות להצטרף כמערער נוסף אינה מוסדרת במפורש בתקנות. עם זאת, קיימת לכאורה אפשרות לצרף את המבקשת כמשיבה בערעור בהתאם לתקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, וגם במעמד זה תוכל להשמיע את עמדתה.

המבחנים לצירוף משיבים במסגרת תקנה זו נקבעו בבש"א 3973/91, אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד קרנית, פ"ד מה(5)454. פסק הדין קבע מבחן משולש הדורש התקיימותם של שלושה תנאים:

"ראשית, האם מי שמבקשים לצרפו או בעל הדין המבקש את הצירוף עלולים להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש.

שנית, כאשר קיים סיכון כאמור, האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה בית דין.....

שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור....עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשה לצירוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת."

בענייננו, בין הצדדים להסכם מכירת המניות נקבע הסדר לפיו תועבר התמורה ממכירת המניות לנאמן בנאמנות, באופן שעד להכרעה בערעור או בתביעת אשתו של פושט הרגל לא תתבצע בה כל דיספוזיציה.

יוצא, איפוא, שזכויותיה של המבקשת בתמורה ממכירת המניות מובטחות, גם אם לא תצורף לערעור זה. די בכך שמבחן זה אינו מחייב צירוף המבקשת לערעור, כדי לדחות את בקשתה מבלי להיזקק ליתר המבחנים.

זאת ועוד: נפסק כי

"תקנה 425 אינה מיועדת לאפשר לבעל דין שקיבל החלטה מודעת בערכאה הראשונה להחזיר את הגלגל אחורנית בערעור, רק מחמת ששיקולו נתברר כשיקול מוטעה... צירופם של בעלי דין כמשיבים בערעור הותר כאשר הוכח, כי לא עמדה לרשותם האפשרות להצטרף להליך בערכאה הראשונה... תנאים אלה לא התקיימו במבקשים, ובנסיבות אלו עומד צירופם של המבקשים כמשיבים בערעור בסתירה לשיקולים של יעילות וסדר דיוני." (רע"א 3093/92, וידרשל

נגד שניר , תקדין - עליון 92(3), 1880, וכן: בש"א 218/00 דיירי מבנה עופרים בע"מ נגד החברה להגנת הטבע , תקדין עליון 2000 (2) 742."

במקרה זה, המבקשת הודיעה לבית המשפט לענייני משפחה עוד ביום 22.2.00, דהיינו לפני מתן ההחלטה נושא ערעור זה, כי היא מעוניינת להצטרף להמרצת הפתיחה שבמסגרתה ניתנה ההחלטה נושא הערעור, כמחזיקה במניות. דהיינו, המבקשת ידעה על קיומו של ההליך בבית המשפט המחוזי ואף שקלה לבקש להצטרך אליו, אך בסופו של דבר לא עשתה כן.

בנסיבות אלה, אין מקום לאפשר לה להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן את המהלך בו בחרה במודע.

המבקשת בבקשתה מסתמכת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 22.6.00, בה הוסכם בין הצדדים כי באת כח המבקשת רשאית להצטרף לכל הליך ערעור בבית המשפט העליון או במקום אחר. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטת בית המשפט. ניתן, איפוא, לטעון כביכול כי בבית המשפט למשפחה ניתנה למבקשת רשות להצטרף לערעור זה. ולא היא.

נראה לי כי אין בהחלטה האמורה כדי לשלול את שיקול הדעת של הערכאה הדנה בערעור בעניין צירופה של המבקשת, מטעמים אחדים:

הדעת נותנת ששיקול הדעת בשאלה כגון זו מסור לבית המשפט הדן בערעור (או לרשם של אותה ערכאה), ובית משפט אחר אינו יכול להתערב בכך. על אחת כמה וכמה כשהתקנה הרלוונטית, תקנה 425, נוקטת בלשון "בית המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף...".

יתר על כן: נראה כי כלל לא היה בכוונתו של בית המשפט למשפחה להביע דעה נחרצת בעניין זה, ראשית משום שלא התקיים דיון של ממש בשאלת הצירוף, כי אם ניתן תוקף להסכמת הצדדים, כך שבית המשפט לא הפעיל כלל שיקול דעת, שהוא הכרחי לשם הכרעה בעניין הצירוף. שנית, הפיסקה הרלוונטית בהחלטת בית המשפט למשפחה פותחת בכך שהמבקשת תגיש בקשה להצטרף לדיון בבית המשפט המחוזי. אף שהדבר לא נאמר במפורש, נראה שגם לגבי ההצטרפות להליך הערעור, הכוונה היתה לכך שהמבקשת תגיש

בקשה , ולא לכך שבית המשפט למשפחה יכריע בבקשה זו. דהיינו: כל שהוסכם והוחלט בבית המשפט למשפחה הוא כי תוגש בקשה, אולם תוכן ההחלטה בבקשה לא נקבע. ושלישית, מטרת ההחלטה האמורה היתה למנוע פגיעה בזכויותיה של האישה במניות. משהושג ההסכם בדבר הפקדת תמורת המניות בידי הנאמן, אין עוד צורך באמצעי זה, כך שהמטרה אותה ביקש בית המשפט למשפחה להבטיח הובטחה בדרך אחרת.

נראה, איפוא, כי בית המשפט לענייני משפחה לא התיימר כלל להכריע בשאלה השנויה במחלוקת של צירוף המבקשת כצד לערעור זה, והסתמכות על החלטתו יש בה משום הוצאת דברים מהקשרם הראוי.

מכל הטעמים שפורטו החלטתי לדחות את הבקשה לצירוף המבקשת.