ע"א 4449/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו נ. מרדכי פת-בג ב

לפנינו ערעור מטעם הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, אשר קיבל בחלקו את ערעורו של המערער על קולת העונש המשמעתי שנגזר על המשיב בעקבות הרשעתו בעבירות שיוחסו לו על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של הלשכה.

המעשה בתמצית: בשנת 1974 מונה המשיב על ידי בית המשפט כמנהל עיזבונה ומבצע צוואתה של המנוחה רבקה האן ז"ל. בראשית שנות התשעים הגיעו לוועד המחוזי של הלשכה תלונות מאחד מיורשיה של המנוחה, בהן נטען כי המשיב מחזיק מאז מינויו בנכסים וכספים של העיזבון ואיננו עושה את הדרוש לחלוקת העיזבון בין היורשים הזכאים על-פי הצוואה. על יסוד התלונות הללו הוגשה נגד המשיב קובלנה משמעתית, בגדרה יוחסו לו עבירות לפי חוק לשכת עורכי הדין ולפי כללים אחדים מכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בית הדין המשמעתי המחוזי פסק להרשיע את המשיב בעבירות המשמעתיות שיוחסו לו בקובלנה וגזר עליו, בנוסף לחיוב בקנס ובהוצאות, עונש של השעיה-על-תנאי. בית הדין המשמעתי הארצי, שלפניו ערער המערער על קולת העונש, החליט להחמיר את עונש ההשעיה באופן שבמקום השעיה על-תנאי גזר על המשיב השעיה בפועל לתקופה של שנה אחת. יצוין כי בטרם קבע את עונשו של המשיב נדרש בית הדין הארצי לבדיקת העובדות. בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי נקבע, כעובדה, כי לפחות עד לסוף שנת 1992 החזיק המשיב בחשבונו סכום העולה על 71,000$. המשיב טען לפני בית הדין המשמעתי הארצי כי חילק כבר את העיזבון ולא נותרו ברשותו כל כספים או נכסים. בית הדין דחה את המשך הדיון פעמים אחדות כדי לאפשר למשיב להגיש לבית הדין ראיות ממשיות לביסוס טענתו, תוך שהבהיר למשיב שלהמצאת ראיות כאלו תהיה משמעות לעניין ההכרעה בערעור. בסופו של דבר לא הציג המשיב כל ראיות ובית הדין פסק כאשר פסק.

בערעור שלפנינו טוענת הלשכה כי העונש המשמעתי שהוטל על המשיב בבית הדין הארצי איננו נותן ביטוי ראוי לחומרת המעשים שבהם נמצא המשיב אשם. בקשת הלשכה היא שבית המשפט יגזור על המשיב עונש של הוצאה מן הלשכה, או למצער עונש של השעיה מן העיסוק בעריכת דין לתקופה הרבה יותר ארוכה מזו שהוטלה על המשיב בבית הדין הארצי. המשיב טען לפנינו כי העובדות שעליהן סמך בית הדין המשמעתי בפסק-דינו אינן מבוססות. ייאמר מיד, כי בהיעדר ערעור מצדו על ההרשעה בדין, אין המשיב יכול להישמע בהשגות על הקביעות העובדתיות שעל יסודן הורשע. ואולם לפנים משורת הדין, ולצורך גיבוש דעתנו בדבר העונש הראוי לו, איפשרנו למשיב, אם בידו לעשות כן, להביא בפנינו אותן ראיות בכתב המוכיחות את טענותיו בדבר חלוקת העיזבון. זאת לא עלה בידי המשיב לעשות, שכן, כמסתבר, עד היום לא טרח להשיג מסמכים כאלה. עובדה אחת שהתבררה היא שדו"ח בנק, שעל-יסודו קבע בית הדין המחוזי כי לפחות עד לסוף שנת 1992 החזיק המשיב בחשבונו מכספי העיזבון סכום העולה על 71,000$, לאמיתו של דבר מעיד על החזקת סכום של מעל 71,000 ש"ח. תיקון עובדתי זה הוא חסר משמעות לעניין ההכרעה בערעור, שעניינו במידות הנדרשות מעורך-דין הממלא תפקיד של מנהל עיזבון, ולא בשווי העיזבון או בגובה הסכומים המגיעים לידי עורך הדין לרגל תפקידו. המסקנה העולה מן האמור היא כי מבלי לגרוע מן החומרה שבהחזקת הכספים עד לסוף 1992, היינו במשך כ18- שנים ברציפות, לא עלה בידי המשיב להראות כי לאחר המועד הזה הוא דאג לתיקון המעוות.

בצדק אומר בא-כוח המערער כי הקלה כה מופרזת בעונשו של עורך-דין שהורשע בהתנהגות פסולה כגון זו פוגעת בערכי האימון והנאמנות המייחדים את מקצוע עורך הדין בעיני הציבור. יצוין שלחובת המשיב שתי הרשעות משמעתיות נוספות, שאחת מהן - המאוחרת מזו שהיא נשוא הערעור - מתייחסת לפרשה עובדתית דומה למדי לפרשה הנוכחית. בגין הרשעתו האמורה גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המשיב חמש שנות השעיה בפועל, שבהיעדר ערעורים החל המשיב לרצותן בראשית שנת 1999. לאחר עיון בכלל נסיבותיה של הפרשה נשוא הערעור, אנו מחליטים לקבל את הערעור, במובן זה שתחת עונש של השעיה למשך שנה אחת, שהוטל על המשיב בבית הדין המשמעתי הארצי, אנו גוזרים עליו חמש שנות השעיה בפועל. תקופה זו תצטבר לתקופת ההשעיה שאותה מרצה המשיב עתה על פי גזר הדין המשמעתי הנ"ל.