בש"א 4575/02 קרמר אייל נ. קרמר יעקב

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש ציין כי המועד האחרון להגשת הבקשה היה יום 26.5.02. ביום זה אמור היה המבקש להמציא את המסמכים לבית המשפט, אך הוא נפל למשכב.

ביום 28.5.02 שוחח המבקש עם בא כוחו כדי לתאם איתו פגישה בתיק אחר. אגב כך, הוא מסר לבא כוחו כי כתבי בית הדין לא נמסרו. במועד זה התחוור לו כי יום 26.5.02 היה היום האחרון להגשת כתב כתבי בית דין. בהתאם לכך הגיש המבקש את בקשתו ליתן לו אורכה ביום 29.5.02.

המשיב התנגד להגשת הבקשה. המשיב ציין כי מחלתו של המבקש איננה בבחינת טעם מיוחד. עוד ציין המשיב, כי בשיחתו עם בא כוח המבקש אכן הודע לו כי בכוונת המבקש להגיש בקשת רשות ערעור, אך נאמר לו כי הוא יקבל עותק מאותה בקשה. משחלף המועד והעותק לא התקבל אצלו, התגבש אינטרס הסופיות.

אפשרתי למבקש להגיב על הדברים והלה טען כי דווקא בשל השיחה שהתנהלה בין בא כוחו לבין בא כוח המשיב לא התגבש אינטרס הסופיות.

דין הבקשה להידחות.

אמנם ברגיל יכולה מחלה לשמש טעם מיוחד, בעיקר כאשר בנסיבות העניין יכול היה בעל הדין האחר לדעת כי בדעת בעל הדין שחלה לערער על ההחלטה. ואולם, במקרה זה המבקש לא טרח כלל לברר מהו המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור. אין מדובר לכן בטעות אלא ברשלנות ממשית שמקורה בחוסר בדיקה וחוסר בחינה, והתנערות מהחובות המוטלים על בעל דין. במצב זה, ניתן לומר כי המבקש גילה חוסר אכפתיות לאינטרס של בעל הדין האחר. "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטמיים של בעל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי ).