רע"א 83/01 טובה וייס נ. יוסף מרדכי

1.בקשה לרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בבר"ע 2317/00 מיום 7.12.00; החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה עליה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

2.ביום 26.11.95 הגישה המבקשת כנגד המשיב תובענה בבית משפט השלום בירושלים בה עתרה לצו מניעה ולסעד כספי. ביום 13.1.99 ניתן בתובענה פסק דין בהעדר כתב הגנה מטעם המשיב. המשיב הגיש בקשה לביטול פסק הדין האמור ובית משפט השלום נעתר לבקשתו בהחלטתו מיום 26.3.00, אך הוא התנה את ביטול פסק הדין בתשלום הוצאות למבקשת בסך 10,000.- ש"ח וקצב למשיב 30 ימים להגשת כתב הגנתו (להלן - ההחלטה מיום 26.3.00); אם כי הדבר לא נאמר במפורש בהחלטה אין ספק בדבר שהיה על המשיב לשלם את ההוצאות בתוך 30 הימים האמורים. בעקבות החלטתו זו של בית משפט השלום, הגיש המשיב את כתב הגנתו בבית משפט השלום אך הוא נמנע מלשלם את הוצאות המבקשת כאמור בהחלטה; במקום זאת הגיש המשיב בקשה לרשות לערער על ההחלטה האמורה בה טען כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המתנה את ביטול פסק הדין בתשלום הוצאות המבקשת. בית המשפט המחוזי דחה ביום 22.2.00 את הבקשה לרשות לערער: החלטת השופטת נאור בבר"ע 2114/00 י-ם (להלן - החלטת נאור). בהחלטת נאור נאמר כי "בביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה תוך חיוב בהוצאות האמורות, איזנה הערכאה הראשונה בין הרצון לתת למבקש את יומו בבית המשפט, על אף המחדל האמור, לבין המחדל שלא הובאה לו הצדקה". בקשה נוספת שהוגשה למתן רשות לערער לבית המשפט העליון נדחתה אף היא מחמת אי הפקדת ערבון.

3.ביום 25.5.00 ביקשה המבקשת מבית משפט השלום שיורה כי משלא מולא התנאי בהחלטתו לביטול פסק הדין, הפך פסק הדין חלוט. בית משפט השלום נעתר לבקשה על פי צד אחד. בעקבות זאת הגיש המשיב לבית משפט השלום בקשה לביטול ההחלטה המורה כי פסק הדין הפך לחלוט ובגדרה הוא ביקש גם כי תינתן לו האפשרות לשלם בתשלומים את הוצאות המבקשת שבתשלומן הוא חוייב כתנאי לביטול פסק הדין. בית משפט השלום דחה את בקשת המשיב. המשיב לא אמר נואש והגיש בקשה לרשות לערער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לרשות לערער ואת הערעור וקבע בפסק דינו (המוכתר - "החלטה") כי לא יגרם כל נזק למבקשת אם תינתן למשיב ארכה קצרה לשלם את הסכום האמור ואילו אי מתן ארכה כאמור יסגור את שערי בית המשפט בפני המשיב מבלי שתינתן לו הרשות להתגונן מפני תובענת המבקשת. לפיכך, התיר בית המשפט המחוזי למשיב לשלם את ההוצאות תוך 7 ימים מיום המצאת החלטתו. מכאן הבקשה לרשות לערער שלפני.

4.בניגוד לטענת המשיב סבור אני שהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המשותפת לה ולמקרים רבים אחרים המתעוררים בבית המשפט והמתייחסים למחדלים דיוניים של בעלי דין תוך עימותם עם האינטרסים של המעונינים בדבר; אך בטרם אתייחס לענין זה עלי לדחות טענה אחת של המשיב והיא - ששומה היה על בית משפט השלום להזמינו לדיון בבקשת המבקשת להורות על הפיכת פסק הדין חלוט עקב אי תשלום ההוצאות; אכן יכול ובית משפט השלום היה מיטיב לעשות כן, אך לא היתה מוטלת עליו שום חובה להזמין את המשיב לדיון; שהרי בהחלטה מיום 26.3.00 הותנה ביטול פסק הדין בתשלום ההוצאות תוך 30 ימים ומשלא שולמו ההוצאות היה מקום לראות את בקשת הביטול כנדחית ללא צורך בכל החלטה נוספת. בנסיבות אלה נועדה בקשת המשיבה מיום 25.5.00 אך לקבוע את זכאותה לפסק הדין מכוח ההחלטה מיום 26.3.00.

5.בית המשפט המחוזי סבר בפסק הדין נשוא ערעור זה שחרף מחדלו של המשיב מן הראוי שינתן לו יומו בבית המשפט "ולא יגרם כל נזק אם תינתן למבקש ארכת זמן קצרה כדי לשלם" את ההוצאות; אכן לא זו בלבד שדברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם החלטת השופטת נאור שהפכה לסופית עם דחיית הבקשה לרשות לערער עליה, אלא שיש בה התעלמות מהאינטרס של המשיבה לסופיות הדיון ומאינטרס הציבור שמשפטים יתקיימו ביעילות מבלי שיונחו מכשולים בלתי ראויים על דרכי ניהולם. צא וראה: המשיבה הגישה את תובענתה כבר בשנת 1995 ורק עתה, אם המבקש יואיל לשלם את ההוצאות, תוכל להתחיל לנהל את תובענתה לגופה; על כן, שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד.

לפיכך אני מקבל את הערעור מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נשוא הבקשה ומחזיר על כנה את החלטת בית משפט השלום. המשיב ישלם למבקש שכר טרחת עו"ד 20,000.- ש"ח.