רע"א 10646/02 יוסף עדן נ. בית זית - אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית

בפניי בקשה מיום 30.10.03 להאריך את המועד להפקדת ערבון בהליך זה. הבקשה באה בעקבות החלטה מיום 18.9.03, בה הוחלט לדחות את בקשת הרשות לערער שבכותרת. ההחלטה מיום 18.9.03 באה לאחר שהמבקש לא הפקיד ערבון במועד שנקבע בהחלטה מיום 1.5.03. ההחלטה מיום 1.5.03 דחתה בקשה של המבקש לפטור מהפקדת ערבון.

לטענת המבקש (אשר בקשתו לא נתמכה בתצהיר מטעמו), מן היום שהגיש את בקשת הפטור (הוא יום 10.3.03), ועד לאחרונה, הוא פנה פעמים רבות בניסיון לדעת מה עלה בגורלה של הבקשה, ולא עלה בידו. לטענתו, בכל פעם נאמר לו כי ההחלטה תישלח אליו. המבקש טוען כי הוא מתגורר במקום שהגישה אליו קשה נוכח המאבק הקשה שהוא מנהל עם המשיבה. במצב זה, טוען המבקש כי שכר תיבת דואר בעיר ירושלים, וכי נוכח קשיי היציאה משטחו הוא פוקד את העיר ירושלים "אחת לשבוע שבועיים". המבקש משער, כי בשל כך דבר הדואר לא הגיע ליעדו. המבקש מוסיף, כי לא קיבל לידיו את החלטת בית המשפט מיום 1.5.03. המבקש מוסיף, כי הצליח לגייס במאמצים את סך הערבון בו חוייב, 10,000 ₪, ומבקש כי ייפתחו בפניו שערי בית המשפט.

הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שההליך נדחה. מבחינה פורמלית, די בכך על מנת לדחות את הבקשה. עם זאת, בחנתי את העניין גם מנקודת מבט של בקשה לביטול דחייתו של הליך, ושאלתי את עצמי האם, על פי העובדות שמתאר המבקש, יש מקום לביטול ההחלטה על דחיית ההליך באין הפקדת ערבון.

ההלכה לעניין ביטול החלטה בדבר דחיית הליך באין הפקדת ערבון הותוותה בהחלטת כב' הרשם אוקון בע"א 2237/01 טיראן עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים פ"ד נו(1) 865. באותה פרשה נקבע, כי התכלית העיקרית של המכשיר הדיוני של דחיית ערעור בשל אי הפקדת ערבון, היא "לגרוע מן הרישום הליכים שנזנחו על ידי הצדדים. הזנחת ההליך יכולה להתבטא בנטישתו המודעת או באי מילוי חובות באופן עקבי ושיטתי, המפריע באופן ממשי לעבודת בית המשפט. המקרה של דחיית ההליך עקב אי הפקדה מקפל בתוכו הנחה שבעל הדין מגלה בהתנהגות זו כוונה לנטוש את ההליך או מפגין חוסר אכפתיות לגבי ניהולו. אי ההפקדה מהווה גם התעלמות מהאינטרס של יתר בעלי הדין".

עוד נקבע, כי "סמכות הדחייה אינה יכולה לעמוד, כאשר מתחוור שלמחדליו של בעל הדין יש הסבר מניח את הדעת. לא ניתן להשקיף על אי ההפקדה ועל הדחייה שבעקבותיה כעל מחדל חמור הגורר עונש מרפא. דחיית ההליך אינה ענישה. היא נועדה לשרת את קידום ענייניהם של כלל המתדיינים, ואין להפעילה אלא בצורה מידתית." כן נקבע, כי יש לאזן בין האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, ולבחון, במסגרת זו, האם מצביעים המשיבים על שינוי מצב לרעה בהסתמך על כך שהערעור נדחה, והאם הונעה ההחלטה בדבר דחיית ההליך על ידי המשיבים.

על פי אמת מידה זו, דין הבקשה שבפניי להידחות. גם אם אצא מהנחה, המקלה עם המבקש, כי כל האמור בבקשה כאילו נכתב בתצהיר מטעמו, מעוררת הבקשה שבפניי קשיים ניכרים שלא ניתן להם פיתרון. התמונה הכוללת בתיק זה היא של מחדלים, אשר לא ניתן להם הסבר מניח את הדעת. ההליך הוגש ביום 15.12.02, היינו – לפני כאחד עשר חודשים. המבקש לא שילם את הערבון בו חוייב. לאחר שנמסרה לו ביום 12.2.03 הודעה על רישום ההליך לדחייה באין הפקדת ערבון, פנה ביום 10.3.03 – כחודש אחרי כן – בבקשה לביטול החובה להפקיד ערבון. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 1.5.03. החלטה זו הומצאה לכתובת – תיבת דואר – אשר היא הכתובת שמסר המבקש (ראו, למשל, התצהיר מיום 10.3.03 שצורף לבקשת הפטור שהגיש המבקש; כתובת זו מופיעה גם על קבלת תשלום האגרה שצירף המבקש ביום 15.12.02, עם הגשת ההליך. יצויין, כי על חלק מכתבי בי הדין מטעמו כלל לא טרח המבקש לכתוב כתובת). אין המבקש חולק כי תיבת הדואר האמורה היא כתובתו. חרף זאת, חזר אישור המסירה בציון "לא נדרש". בנסיבות העניין, נוכח העובדה שכתובת זו היא הכתובת שנמסרה על ידי המבקש לבית המשפט, אין בכך שהמבקש לא דרש את כתב בי הדין ולא כלום, שכן חלה על העניין תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפיה

"בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי."

יוצא כי ההליך הומצא כדין למבקש. אגב, אפילו היה המבקש פוקד את תיבת הדואר, כטענתו, אחת לשבוע – שבועיים, טובים הסיכויים שכתב בי הדין היה מגיע לידיו. כאמור, כתב הדואר לא נדרש.

זאת ועוד. למחדלים אלה, שלא ניתן להם הסבר מספק, חוברת השאלה כיצד קרה שנודע למבקש על ההחלטה מיום 1.5.03 רק בסמוך להגשת הבקשה שבפניי, קרי, כחצי שנה לאחר מתן ההחלטה האמורה. טענתו של המבקש, כי ניסה פעמים רבות לברר מה הוחלט בעניינו ודרכו לא צלח, אינה מתקבלת על הדעת. בבית המשפט פועל מרכז מידע, אשר ההחלטה בעניינו של המבקש היתה ידועה לו. קיומו של מרכז המידע מצויין, בין היתר, על גבי ההודעה בדבר קביעת ערבון שנשלחה למבקש. אילו פנה המבקש למרכז המידע, ומקל וחומר אילו פנה פעמים רבות, כטענתו, היה מתברר לו על נקלה מה הוחלט בבקשתו. אילו ניגש המבקש לבית המשפט ולו פעם אחת במהלך מחצית השנה שבין ההחלטה מיום 1.5.03 ועד ליום בו פנה בבקשה שבפניי, היה מתברר לו על נקלה מה הוחלט בעניינו. גם אם אניח שיש יסוד מסויים לטענות המבקש בדבר קשיי ניידות שיש לו מסיבות אלה או אחרות, אין בכל זאת כדי להסביר כיצד לא ידע, משך חצי שנה תמימה, על ההחלטה שניתנה בעניינו. אין זאת אלא, כי המבקש לא נקט, בנסיבות העניין, בצעדים המתאימים על מנת לברר מה קורה בהליך שיזם. בנסיבות אלה, בהן בשל מחדלי המבקש לא הגיע ההליך לבירור משך פרק זמן של קרוב לאחד עשר חודשים, צודק לדעתי בא כוח המשיב עת הוא מפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, לפיהם

"שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד"

(רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730).

במצב זה, איני סבור כי המבקש מצביע על סיבה מתקבלת על הדעת לכך שפנה לבית המשפט רק עתה, בניסיון להניע את גלגלי ההליך. אוסיף, כי ההחלטה על דחיית ההליך נמסרה לבאי כוח המשיב ביום 1.10.03. אלה היו רשאים להניח, בנסיבות העניין, ונוכח החלטה זו, כי המשיב לא יוטרד עוד בהליך ערעורי מול המבקש, וכי פרשת ההתדיינות בין הצדדים הסתיימה. נוכח מחדליו של המבקש, איני סבור כי יש בידו להצביע על טעם סביר העומד כנגד החסינות הדיונית שרכש המשיב מפני המשך ההליכים בעניינו. אוסיף, בשולי הדברים, כי גם למקרא פסק דינה של הערכאה הקודמת עולה ספק רב, האם ההליך מגלה עילה לקיומו של ערעור בגלגול שלישי, ואף עובדה זו חותרת כנגד היעתרות לבקשה שבפניי אשר פירושה הוא פתיחתם מחדש של ההליכים בעניין שבכותרת.

התוצאה היא, כי דין הבקשה שבפניי להידחות. בנסיבות העניין, ולא בלי היסוס ניכר, איני פוסק הוצאות לחובת המבקש בבקשה זו.