רע"א 6614/14 משה חיו נ. עיריית הרצליה

האם ההליך שבכותרת הוגש במועד? זו השאלה המונחת לפניי.

ביום 9.1.2013 ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו החלטה, שבה נתקבלה בקשה שהגישה המשיבה – עיריית הרצליה – לסילוק על-הסף של ערעור שהגיש המבקש על פסק-דין של בית משפט השלום בתל-אביב (שבו נדחתה תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבה). הנימוק שעמד בבסיס החלטתו של בית המשפט המחוזי היה שהערעור הוגש באיחור .

כעבור כשנה ועשרה חודשים – ביום 2.10.2014 – הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. זהו ההליך שבכותרת. בפתח ההליך צוין כי "על החלטה זו נודע לבא כוחו ולאחר מכן למבקש עצמו ביום 21.9.14".

עם הגשת ההליך נקבע בו עירבון. העירבון לא הופקד ועל כן שיגרה המזכירות לבא-כוח המבקש הודעה בדבר רישום ההליך לדחייה. או-אז מסר המבקש כי לא קיבל לידיו את ההודעה (הראשונה) בדבר קביעת העירבון, ולכן ביקש לבטל את רישום ההליך לדחייה "ולקבוע את גובה העירבון".

בהחלטתי מיום 7.12.2014 ציינתי כי בנסיבות האמורות היה על עורך-הדין של המבקש להגיש תצהיר בדבר אי-קבלת המסמך אשר נשלח בפקסימיליה (תקנה 497א(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; להלן: התקנות ). עוד הוספתי כי מתעוררת שאלה בדבר מועד הגשת ההליך (קרוב לשנתיים לאחר ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור), ובהקשר זה ציינתי כי במערכת "נט המשפט" קיים אישור מסירה שלפיו ההחלטה מיום 9.1.2014 הומצאה לבא-כוח המבקש עוד בתחילת שנת 2013, אולם דבר הדואר "לא נדרש". לאור כל אלה, אפשרתי לבא-כוח המבקש להציג טעם מדוע לא יימחק ההליך.

בעקבות זאת הגיש המבקש תגובה (ביום 11.12.2014), אולם גם זו לא הניחה את הדעת (ראו החלטתי מיום 16.12.2014). אפשרתי למבקש לפנים משורת הדין להשלים את התייחסותו – וכך עשה (ביום 22.12.2014). ביום 29.12.2014 הגישה המשיבה את תגובתה בעניין הנדון, ובה היא עומדת על כך שבקשת רשות הערעור הוגשה באיחור ניכר ודינה סילוק על-הסף.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי באתי לכלל מסקנה כי דין ההליך להימחק. אפרט את נימוקיי.

מצב שבו מוגשת בקשת רשות ערעור כמעט שנתיים לאחר החלטתו של בית המשפט קמא (ללא בקשת ארכה) הוא בוודאי מצב לא שגרתי. בענייננו, בפתח בקשת רשות הערעור הסתפק המבקש באמירה הלאקונית כי "על החלטה זו נודע לבא כוחו ולאחר מכן למבקש עצמו ביום 21.9.14". המבקש לא ציין כיצד נודע לו על ההחלטה ומדוע לא בירר דבר בכל אותה תקופה. כמו-כן לא התייחס המבקש לעובדה שבמערכת "נט המשפט" מתועד אישור מסירה שממנו עולה כי דבר הדואר נשלח לפני זמן רב אך "לא נדרש".

אף כי בנסיבות העניין מצופה היה, לדידי, כי המבקש – המיוצג על-ידי עורך-דין – ימסור מלכתחילה הסבר מפורט ובהיר לגבי מועד הגשת ההליך, אפשרתי למבקש למסור התייחסותו לסוגיה זו, ולאחר שהתגובה הראשונה לא הייתה מספקת – אפשרתי למבקש, לפנים משורת הדין, להגיש התייחסות משלימה. אולם, גם היום אין בידי לקבוע כי ההליך הוגש כדין.

טענתו המרכזית של בא-כוח המבקש היא כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לא הגיעה לידיו והוא לא היה מודע לה עד ליום 21.9.2014, אז בדק ב"נט המשפט" בעקבות פנייה של המבקש בשאלה לגבי המועד שנקבע לדיון בערעור (בבית המשפט המחוזי). דא עקא, שטענה זו לא די בה, במקרה שלפניי, כדי להכשיר את הגשת ההליך במועד שבו הוגש – קרוב לשנתיים לאחר ההחלטה של בית המשפט המחוזי. לעניין זה אציין את הנתונים הבאים:

ראשית , בתשובתו של המבקש מיום 11.12.2014 הוא מציע הסבר אפשרי "לאי הגעת ההחלטה במועד סביר כלשהו", לאמור: מעבר משרדו של עורך-הדין מרחוב דובנוב 23 בתל-אביב לרחוב דובנוב 7 בתל-אביב. אולם, בהחלטתי מיום 16.12.2014 הסברתי כי המבקש אינו מציין מתי התרחש מעבר המשרד ואינו מבהיר אם נמסרה לבית המשפט הודעה בכתב בעניין זה (שאם לא כן, הרי שלפי התקנות תחשב המצאה למען זה כתקינה – ראו תקנה 480 לתקנות). בתשובה לכך הסביר המבקש (בתגובתו מיום 22.12.2014) כי "ההשערה שניתנה בתגובה מיום 7.12.14 לא הייתה אלא ניסיון להעריך את הסיבה לאי הגעתו של מסמך זה ותו לא", וכי כעת נבדקו העובדות ונמצא כי מעבר המשרד התבצע בחודש נובמבר 2013, ומכאן שכאשר ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי ונשלחה לעורך-הדין – משרדו היה ברחוב דובנוב 23.

אין מנוס מלומר כי התנהלותו של המבקש בסוגיה זו מעוררת קושי ותמיהה. לא ברור לי כלל ועיקר מדוע מצא לנכון המבקש להציג לבית המשפט הסבר או השערה בלי לברר מבעוד מועד את העובדות (ודוק: מדובר כמובן בעובדות שאין כל קושי לבררן ואכן נתבררו לאחר החלטתי מיום 16.12.2014). בדיעבד הסתבר, כי השינוי במענו של עורך-הדין נעשה חודשים ארוכים לאחר שניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי ולאחר שנשלחה לכתובתו (הנכונה) של עורך-הדין. אני רואה לציין כי המבקש אף כלל את ההשערה הבלתי-בדוקה בתצהיר שצורף לתגובה מיום 11.12.2014.

שנית , כפי שצוין, החלטתו של בית המשפט המחוזי הומצאה לבא-כוח המבקש בדואר רשום (בתחילת חודש פברואר 2013), אולם לפי אישור המסירה דבר-הדואר "לא נדרש". היום ברור, כי ההחלטה שוגרה לכתובת הנכונה של עורך-הדין. בנסיבות אלה, בהיעדר הסבר מספק ההנחה היא כי בוצעה המצאה כדין (ראו למשל רע"א 10646/02 עדן נ' בית זית-אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית

(12.11.2003); דנ"א 461/07 בר הראל נ' כונס הנכסים הרשמי (6.5.2007)).

כאן המקום להוסיף נתונים כדלקמן: בראש ובראשונה, המשיבה בתגובתה מפנה לכך שלפי הרישום במערכת "נט המשפט", לאחר החלטתו של בית המשפט המחוזי זוכה חשבונו של בא-כוח המבקש בגין יתרת העירבון שהופקד. ממילא הייתה בכך אינדיקציה ברורה לכך שניתנה החלטה מסיימת בתיק. זאת ועוד, עצם העובדה שהמבקש המתין קרוב לשנתיים עד-אשר בירר, לפי טענתו, מה עלה בגורל ערעורו, מצביעה על היעדר התעניינות בהליך עד כדי זניחתו. הסברו של המבקש, כי מדובר בהליכים שנמשכו זמן רב וכי את הבקשה לסילוק ההליך יזמה המשיבה (כך שהיא "המעוניינת" בהחלטה, כלשונו) – אין בו כדי לשכנע בדבר סבירות ההתנהלות מצדו. לא מיותר להזכיר, כי המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק על-הסף בשל איחור בהגשת הערעור, המבקש הגיש תגובה לבקשה , וההחלטה ניתנה ביום 9.1.2013. איני מוצא נימוק מניח את הדעת לכך שהמבקש ובא-כוחו לא התעניינו בגורלו של ההליך עד ליום 21.9.2014.

כל אלה הובילוני לכלל מסקנה כי ההליך שבכותרת הוגש באיחור ודינו להימחק על-הסף. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בגין ההתדיינות לפניי בסך של 2,000 ₪.