רע"א 6614/14 משה חיו נ. עיריית הרצליה

עיינתי בתגובתו של המבקש להחלטתי מיום 7.12.2014. תשובה זו אין בה מענה מספק לנקודות שהועלו בהחלטתי.

ראשית, בהחלטתי הפניתי להוראת תקנה 497א(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), המתייחסת למצב שבו עורך-דין טוען כי כתב בי-דין שנשלח אליו באמצעות הפקסימיליה, לא התקבל. לפי לשון התקנה והגיונה, התצהיר הנדרש הוא של עורך-הדין הנמען הטוען לאי-קבלת המסמך. בענייננו, אמנם צורף לתשובה תצהיר, אך לא של עורך-הדין כי אם של המבקש עצמו.

שנית, גם הטיעון בנושא המצאת החלטתו של בית המשפט המחוזי, אינו מניח את הדעת. המבקש משער כי ההחלטה לא נמסרה לבא-כוחו בשל מעבר המשרד לכתובת אחרת, אולם הוא אינו מציין מתי התרחש המעבר, ואינו מבהיר אם נמסרה לבית המשפט הודעה בכתב בעניין זה. כידוע, בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, תיחשב המצאה למען זה כתקינה כל עוד לא הודיע בעל-הדין בכתב לבית המשפט על שינוי הכתובת (ראו תקנה 480 לתקנות). בנסיבות אלה גם לא יכול המבקש להיבנות מכך שדבר-הדואר "לא נדרש" על-פי אישור המסירה (וראו למשל רע"א 10646/02 עדן נ' בית זית – אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית (12.11.2003); דנ"א 461/07 בר הראל נ' כונס הנכסים הרשמי (6.5.2007)).

לפנים משורת הדין, אני מאפשר למבקש להגיש התייחסות נוספת מטעמו וזאת תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו. על המבקש להמציא למשיבה, ללא דיחוי, את כל המסמכים שהגיש ויגיש לבית המשפט.