ע"א 5457/01 זרם תקשורת והפקות בע"מ ע"י אביב בן יקיר נ. רשם כל השייט הקטנ

בפניי בקשה למתן ארכה לצורך הפקדת ערבון.

1.הבקשה שבפניי הוגשה ביום 6.11.01. קדמה לה החלטה של כב' הרשם ב' אוקון מיום 30.8.01, בה נקצבו למערערת 21 ימים להפקדת התחייבות אישית מאת נציגה וכן ערבון כספי בסך 3000 ₪. המבקשת, אשר ערערה על החלטה זו, לא קיימה אותה. ערעורה נדחה בפסק דינו של כב' השופט ריבלין מיום 16.10.01 בבש"א 7870/01. בעקבות פסק דין זה, הוגשה בקשה לדחיית הערעור בהעדר הפקדת ערבון (ביום 24.10.01). לאחר שבקשה זו הועברה לתגובתה, פנתה המערערת בבקשה שבפניי, ובה עתרה לארכה של 40 ימים לצורך הפקדת הערובה הכספית, היינו – עד ליום 16.12.01. חרף זאת, עד עתה, לא הופקד הערבון, אם כי נשלח כתב התחייבות אישית מאת נציג המערערת.

2.נקודת המוצא לדיון נמצאת בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. המדובר בבקשה להארכת מועד אשר לא נקבע בחיקוק, אלא בהחלטה שיפוטית. ככזו, אין הבקשה צריכה להצביע על טעמים מיוחדים למתן ארכה. כבר נפסק, כי בבקשה מן הסוג שבפניי יש להביא בחשבון את האינטרסים של כל הצדדים הנוגעים בדבר - היינו, של המבקש, של המשיב, ושל הציבור בכללותו (דברי המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בבש"א 3780/98 רוזן נ' כפר הרי"ף כפר שיתופי להתיישבות , פ"ד נב(3) 625).

לעניין זה נקבע בעניין רוזן , כי למבקש הארכה אינטרס לגיטימי להשיג על פסק הדין נשוא ערעורו. לגבי המשיב, הרי שעיקר האינטרס הלגיטימי שלו הוא בעצם הפקדת הערובה להבטחת הוצאותיו, ובכך הבטחת הוצאותיו. אשר לציבור, נקבע כי האינטרס הלגיטימי שלו הוא במניעת שיבוש הליכים וקיומם של הליכים מיותרים, ועל כן בדרך כלל על המבקש ארכה להגיש בקשה הנתמכת בתצהיר מפורט על מנת לאזן את מחדלו. ברם, דברים אלה הוגבלו בעיקר למצב שבו נתבקש בית המשפט לדחות את הערעור מחמת אי הפקדת ערבון במועד, או רשם את הערעור לדחיה ביזמתו.

עוד ניתן משקל, במסגרת שיקול הדעת האמור, לשאלה אם התנהגותו של המבקש הצביעה על זלזול כזה בבית המשפט, שחומרתו מצדיקה אי קיום דיון בערעורו לעיצומם של דברים.

3.כיצד באים שיקולים אלה לידי ביטוי במקרה שבפניי?

דומה, כי במקרה זה אין מקום להתחשבות המבוקשת במערערת. איחורה של המערערת ניכר. הוא נעשה תוך עשיית דין עצמית, ובלא שהוגשה כל בקשה לארכה לאחר קבלת החלטת כב' הרשם אוקון אצל המערערת ביום 9.9.01. המדובר בהשתהות ממושכת, של מעל חודשיים, בפנייתה של המערערת לבית המשפט. מחדל זה לא הוסבר על ידי המערערת, לרבות בתצהיר שעשה נציגה בתמיכה לבקשתה. זאת ועוד. המערערת עושה דין לעצמה, ונמנעה מלהמציא (ולא בפעם הראשונה) את בקשת הארכה למשיבים. בדרך זו, נוצרו בבקשה זו "עובדות בשטח", אשר תוצאתן היא כי המועד לנקיטת ההליך מוארך דה-פקטו, בשל התארכות ההליכים בבקשת הארכה. כך לא המציאה המערערת את בקשת הארכה למשיב 2 אלא לאחר שניתנה לעניין זה החלטתי על ידי ביום 19.11.01. הבקשה הומצאה למשיב 2 ביום 2.12.01, קרוב לחודש אחרי קבלת הבקשה בבית המשפט, וסמוך למועד הארכה המבוקש. המערערת גם לא קיימה את החלטתי מיום 9.11.01, ולא הודיעה כנדרש על המצאת הבקשה למשיבים 2 ו-3. כאמור, אף לא היתה זו הפעם הראשונה בה חדלה המערערת בדרך זו. מתברר כי המערערת חדלה מלהמציא גם את בקשתה המקורית לפטור מהפקדת ערבון (ראו החלטת כב' הרשם אוקון מיום 1.8.01). אוסיף, כי בקשת הארכה שבפניי הוגשה כעשרה ימים לאחר קבלת פסק דין כב' השופט ריבלין הדוחה ערעור על החלטת כב' הרשם אוקון, וגם מבחינה זו לוקה המערערת בשיהוי, שלא ניתן לו כל הסבר.

אכן, גם בקשת הארכה שבפניי לא הוגשה מתוך יוזמה של המערערת, אלא בתגובה להחלטתי להעביר לתגובת המערערת את בקשת המשיב 2 לדחיית הערעור על הסף.

4.מכל אלה עולה, כי בהליך שבפניי רובץ על המערערת נטל מוגבר, על מנת לשכנע כי מן הראוי להעתר לבקשתה (וראו דברי כב' המשנה לנשיא בעניין רוזן הנ"ל). נראה לי, כי בתיק זה עולה דפוס התנהגות של המערערת, אשר טרם תוקן עד עתה, המצביע על זלזול בבית המשפט, ואף בבעלי הדין האחרים שבבית המשפט. נראה לי, כי סאת ההתחשבות במערערת, אשר הליכי הערבון בענייניה מתמשכים מזה יותר מחמישה חודשים, הגיעה לקיצה. מחדליה של המערערת רבים. הם מביאים לשיבושים חוזרים ולהתארכות בלתי מוצדקת בדיון. לא ניתן להם כל הסבר. אף לא ניתן להסבירם במצוקה כלכלית. אכן, מצוקה זו יכולה להסביר את עצם אי הפקדתו של הערבון במועד. ברם, היא אינה יכולה להסביר אי ציות חוזר ונשנה להחלטות בית המשפט, והעדר כל פעולה לשמירה על עניינה של המערערת משך פרק זמן ממושך. אכן, גם עתה אין המערערת מזדרזת, ועד עתה לא טרחה להפקיד את הערבון, אף שחלף המועד שהיא עצמה ביקשה לשם הפקדתו.

במצב זה, נחלש הצידוק להתחשב במערערת, ומתחזק הצידוק להעתר לבקשה לדחיית ההליך. אוסיף עוד, כי אין מדובר בהליך בו קיימת אפשרות מעשית לבטא את מורת הרוח מהתנהגות המערערת, נוכח מצבה הכלכלי כפי שהוכח. אמנם, אין להעניש את המערערת על מצבה הכלכלי. בה בעת, איני סבור כי מצב זה מעניק למערערת היתר בלתי מוגבל לעשות כרצונה, ולהמנע באורח חוזר ונשנה ממלוי אחר החלטות בית המשפט, תוך חסינות מפניי החלטות הנותנות ביטוי הולם לדפוס התנהגות זה.

אכן, כפי שציין כב' המשנה לנשיא ברע"א 83/01 וייס נ' מרדכי פ"ד נה(3) 730, "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת ההליכים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בלבד, במנותק מן האנטרסים של יריביו. הזכות לגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה ראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד".

לפיכך, החלטתי לדחות את הבקשה למתן ארכה. בהתאם לכך, נדחה הערעור שבכותרת, באין

הפקדת ערבון במועד שנקבע.