רע"א 1021/08 מרסל אבירם ואח' נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1.

בפניי שלוש בקשות למתן רשות ערעור שעניינן אחד ועל כן הדיון בהן אוחד. הבקשות כולן מתייחסות להחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בבש"א 22288/07 שניתנה ביום 1.1.2008 (כבוד סגנית הנשיא א' קובו ), במסגרת ההליך העיקרי בע"א 3792/07.

הרקע העובדתי

2.

המבקשים בבקשות השונות שלפניי, אשר מספרם עולה על 1500, הינם ניצולי שואה מיהדות בולגריה, אשר הגישו במהלך השנים 1998-2002 תביעות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק ). תביעותיהם אלו נדחו על ידי המשיבה, היא הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (שהוקמה לפי סעיף 2 לחוק (להלן: הרשות המוסמכת )), הפועלת במסגרת הלשכה לשיקום נכים במשרד האוצר. הנימוק לדחיית התביעות היה שגירושם של המבקשים, ממקום מושבם לערי השדה בבולגריה בשנת 1943, לא ענה על הגדרת "שלילת חירות" על פי המצב המשפטי באותה עת. בהתאם לכך ולפי הוראת סעיף 1 לחוק, קבעה הרשות המוסמכת כי המבקשים אינם זכאים לתגמולים.

3.

עמדה זו של הרשות המוסמכת נבחנה ונדונה על ידי מספר ערכאות, עד שהוכרעה בבית משפט זה בדיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים (דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (לא פורסם, 9.10.2005) (להלן: דנ"א

גרנות )). בפסק הדין ב דנ"א גרנות נקבע (ברוב דעות של שישה שופטים וכנגד דעתו החולקת של כבוד השופט א' א' לוי ), כי גם גירוש מאורגן שאירע מחוץ לתחומי הרייך השלישי ללא ליווי חמוש עשוי להתפרש כ"שלילת חירות" , ולכן נקבע כי גם יהודי בולגריה אשר גורשו כאמור ואשר עומדים בתנאים מסוימים יהיו זכאים לתגמולים לפי החוק. בעקבות ההלכה שנפסקה בדנ"א גרנות , פנו המבקשים לרשות המוסמכת, בהתאם לסעיף 18 לחוק, בבקשה כי זו תעיין מחדש בהחלטותיה בעניינם (להלן: התביעות החדשות ).

4.

על פי רוב, תשובתה של הרשות המוסמכת לבקשת המבקשים לעיון מחדש בתביעות החדשות התמצתה באמירה כי קיבלה לידיה את הבקשה לאור דנ"א

גרנות וכי בשל ריבוי הפניות "עשוי הטיפול בתביעתך להתעכב בתקופה של כשנה". בנוסף, בחלק מן המקרים נתבקשו המבקשים להשלים ולהמציא מסמכים מסוימים לרשות המוסמכת – כל אחד על פי החסרים בתיק התביעה שלו. בשלב מאוחר יותר הודיעה הרשות המוסמכת למבקשים על דחיית הבקשות לעיון מחדש בתביעותיהם. הנימוק לדחייה היה כי קיים מעשה בית דין בעניינם, שכן ההחלטה המקורית על דחיית התביעה לא שונתה על ידי בית משפט. עוד נכתב בהודעת הרשות המוסמכת כי "בהתאם לעקרון סופיות הדיון אין מקום לדון בה [ בתביעה - י.ד. ] מחדש".

בנוסף צויין בהודעת הרשות המוסמכת, שעל פי סעיף 18 לחוק, ניתן לערוך דיון מחדש בתביעה, בתנאי שהוצגו "ראיות חדשות" ואולם, שינוי ההלכה בעקבות דנ"א

גרנות אינו עונה על הגדרה זו.

5.

כאן המקום לציין, כי ניתן לסווג את המבקשים לפניי למספר "קבוצות", הנבדלות זו מזו, הן באופן בו פעלו לאחר דחיית תביעתם המקורית על ידי הרשות המוסמכת והן באופן בו פעלו לאחר דחיית התביעה החדשה. קבוצת מבקשים אחת לא השיגה על ההחלטה המקורית של הרשות המוסמכת לדחות את תביעתם נוכח ההלכה שהייתה נהוגה עד לדנ"א

גרנות (היא ההלכה שנקבעה ברע"א 1499/02 פרנקו נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 , פ"ד נח(1) 450 (2003) (להלן: עניין פרנקו )). חברי קבוצת מבקשים אחרת הגישו עררים לועדת העררים על דחיית התביעות החדשות (לפי סעיף 17(א) לחוק), אך אלו נדחו. יצויין, כי חלק מן העררים הללו נדחו, עוד לפני שנפסקה ההלכה בדנ"א

גרנות , על ידי ועדת העררים "מטעמי טכניים" ומתוך הנחה שאם תשונה הפסיקה בעניין פרנקו ייתנו התגמולים לנכים המוכרים כדין וזאת החל מיום הגשת תביעתם הראשונה (וע 108/07 אבירם מרסל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 , פסקה 15 לפסק הדין (לא פורסם, 17.10.2007) (להלן: עניין

מרסל )). מבקשים נוספים, אשר תביעותיהם המקוריות או החדשות נדחו, עתרו בבקשות שונות להארכת המועדים להגשת ערעוריהם לבית המשפט המחוזי על החלטות ועדת העררים – ובקשותיהם להארכת מועד נתקבלו (ראו: רע"א 2620/07

מדינת ישראל – הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, נ' ארלזוב (לא פורסם, 10.6.2007) (להלן: עניין

ארלזוב ); ע"א (תל-אביב-יפו) 3109/05 הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 נ' שכטר (לא פורסם, 16.4.2007) (להלן: עניין

שכטר )).

6.

עוד יצויין, כי ביום 27.7.2006 ניתנו הנחיותיו של שר האוצר דאז, מר אברהם הירשזון, לפיהן המבקשים בענייננו יקבלו תגמולים חודשיים שוטפים על פי החוק. התשלום לפי ההנחיות נעשה ממועד הגשת התביעה המחודשת, דהיינו, לאחר שנפסק דנ"א גרנות , והוא כולל את כל הזכויות וההטבות הקבועות בחוק.

7.

השאלה מהו המועד ממנו יש להתחיל למנות את התקופה בגינה יש לשלם תגמולים לפי החוק בשל גירוש העומד בקריטריונים של

דנ"א

גרנות – הובאה בפני ועדת העררים על ידי המבקשים. ביום 17.10.2007 ניתנה החלטת ועדת העררים, ובהתייחס ל כלל המבקשים לפניי, קבעה כי "התגמול לכל העוררים ישולם כאילו התקבלו ערריהם מלכתחילה על החלטת הדחייה לגבי כל אחד מהם", קרי, ממועד פנייתם הראשונה למשיבה ( עניין

מרסל , פסקה 30 לפסק הדין). כלומר, ב עניין

מרסל נקבע – בשונה מהנחיות שר האוצר – כי יש לשלם למבקשים סכום השווה לסך התגמולים החודשיים המגיעים להם החל מיום הגשת תביעתם הראשונה, וזאת גם אם באותה העת נדחתה התביעה והיא נהפכה לחלוטה.

8.

הרשות המוסמכת לא השלימה עם החלטת ועדת העררים ב עניין

מרסל והגישה לועדת העררים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. ביום 25.10.2007 נדחתה בקשתה (כבוד השופט מ' לנדמן ), בזו הלשון:

"1. הבקשה, בכל הכבוד, נגועה בראיה חד מימדית: העוררים אינם צעירים, כך שלמרבה הצער ברור כי עיכוב ביצוע יגרום לחלק לא מבוטל מהם שלא לזכות ולקבל את המגיע להם על פי ההחלטה. מאידך גיסא, אם המשיבה [ הרשות המוסמכת – י.ד. ] כה אופטימית לגבי אריכות ימיהם, כך שלא יינזקו מעיכוב התשלום, מן הסתם – לראייתה זו – גם תספיק לגבות מכולם בחזרה את שיקבלו על ידי קיזוז חלקי של תגמולים חודשיים בשנים שיבואו.

2.גם לגבי סיכויי הערעור איני רואה הדברים עין בעין עם המשיבה, לאור החלטת בית המשפט המחוזי לעניין הארכת המועד ולעניין קבלת החלטות הדחייה בזמנו על פי פסק דין שכטר – עליו לא השכילה המשיבה לערער.

3.לאור כל האמור – הבקשה נדחית ואולם כדי לא לחסום לחלוטין את דרכה של המשיבה – יעוכב ביצוע התשלום למשך 30 ימים, כדי לאפשר למשיבה לנסות מזלה בערכאת הערעור, אם וכאשר יוגש."

9.

הרשות המוסמכת המשיכה ופנתה בערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 3792/07), וכן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ב עניין

מרסל (בש"א 22288/07). ביום 1.1.2008 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את בקשת הרשות המוסמכת ולעכב את ביצועה של החלטת ועדת העררים, ככל שהיא נוגעת ליסוד הרטרואקטיבי שבקבלת התגמולים, וזאת עד למתן פסק הדין בערעור (להלן: החלטת עיכוב הביצוע ). בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא א' קובו ) נימק את עמדתו, כך:

"השאלות המשפטיות העומדות לפתחו של הערעור הן שאלות נכבדות ויכול כי ערכאת הערעור תתערב בה[ ן ] בנסיבות העניין. וכן עיכוב הביצוע מתייחס אך ורק לחלק הרטרואקטיבי של ההחלטה ולא לתגמולים השוטפים מאז נתקבלה ההכרעה בעניין גרנות ופנייתם מחדש של המשיבים [ המבקשים בענייננו - י.ד. ] למבקש[ ת ] [ לרשות המוסמכת - י.ד. ]. יש לשקול גם את ההשלכה התקציבית בעניין זה." (עמ' 2 להחלטה).

כנגד החלטה זו מופנות הבקשות שלפניי.

טענות הצדדים

10.

המבקשים סבורים כי יש להורות על ביטול החלטת עיכוב הביצוע . לשיטתם, שגה בית המשפט המחוזי באופן יישום ההלכות הקיימות לעניין השיקולים בהם יש להתחשב בעת בחינת בקשות לעיכוב ביצוע פסק דין כספי – ודאי כאשר מקור החיוב נובע מחוק בעל תכלית סוציאלית מובהקת. טענה מרכזית נוספת, היא כי הרשות המוסמכת לא עמדה בנטל המוטל עליה על פי הפסיקה לשם קבלת בקשתה. בהקשר זה, נטען כי הרשות המוסמכת לא הוכיחה את טענתה באשר לקשיים שעלולים להתעורר בגביית הכספים באם יתקבל ערעורה, וכי די בכך להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. עוד נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים. בנוסף, נטען כי החלטת עיכוב הביצוע התקבלה מבלי שהתאפשר למבקשים לחקור את המצהיר החתום על הבקשה. כמו כן, נטען כי הודעתה הראשונית של הרשות המוסמכת ביחס לתביעות החדשות מעידה על הסכמתה לטפל ולדון מחדש בתביעותיהם המקוריות של המבקשים.

11.

הרשות המוסמכת סומכת ידיה על החלטת עיכוב הביצוע וסבורה שדין הבקשות שבפניי להידחות. לשיטתה, התשלומים למבקשים ניתנים כיום לפנים משורת הדין ומנוגדים לעיקרון סופיות הדיון ולהחלטות החלוטות הדוחות את תביעותיהם. הואיל וכך, הרי שלטענת הרשות המוסמכת, עיכוב ביצוע התשלום הרטרואקטיבי מהווה את האיזון הנכון והראוי בנסיבות העניין. בנוסף, נטען כי ההליך בו נקטו המבקשים אינו מוסדר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ) , שכן, למעשה, מדובר בדיון ב"גלגול שלישי" בהחלטת עיכוב הביצוע.

דיון והכרעה

12.

בהתאם להוראות תקנה 410 לתקנות, מצאתי לנכון לדון בבקשות כאילו ניתנה הרשות לערער והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה, זאת על אף התנגדותה של הרשות המוסמכת. המחלוקת בענייננו היא משפטית, ומשמונחים לפניי כתבי טענות הצדדים שהוגשו במסגרת ההליכים השונים בהתייחס לנקודה דנן, לא מצאתי כי זכותו של מי מבעלי הדין תיפגע (השוו: רע"א 9724/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' חביב , פסקה 4 להחלטה (לא פורסמה, 4.2.2008); רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה , פ"ד נב(3) 427, 430 (1998); רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי , פ"ד נה(3) 730, 733 (2001); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 618 – 619 (מהדורה תשיעית, 2007) (להלן: גורן )). בהתחשב בהיקפם של כתבי הטענות ופסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות, באופיה המשפטי של הסוגיה ובנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי, לא מצאתי מקום להורות, חרף בקשת הרשות המוסמכת, על הגשת סיכומים נוספים בכתב.

ההליך הראוי

13.

תחילה נפנה לטענת הרשות המוסמכת כי לא ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת עיכוב הביצוע. כאמור לעיל, הרשות המוסמכת פנתה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לועדת העררים, היא הגוף אשר נתן את פסק הדין, וזאת כנדרש לפי תקנה 467 לתקנות. משדחתה ועדת העררים את בקשתה, הגישה הרשות המוסמכת בקשה נוספת לעיכוב הביצוע לבית המשפט המחוזי (לפי תקנה 468 לתקנות), אשר בפניו תלוי ועומד הערעור. בקשתה נענתה וביצוע פסק הדין עוכב עד להכרעה בערעור בפני בית המשפט המחוזי. על כך מלינים המבקשים. מכאן, טענת הרשות המוסמכת כי דיון בסוגיה בבית משפט זה יהיה, בפועל, "גלגול שלישי" של אותה המחלוקת. לשיטתה, הליך בקשת רשות ערעור על החלטת עיכוב ביצוע ב"גלגול שלישי" אינו מוסדר בדין וזאת לאור ההסדר הדו-שלבי המיוחד שנקבע בתקנות 467 ו-468 לתקנות בנוגע לעניין.

אין בידי לקבל טענה זו. החלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין עיכוב הביצוע הינה החלטת ביניים עצמאית, העומדת בפני עצמה, ואשר אינה מהווה החלטה בערעור על החלטת ועדת העררים לדחות את בקשת עיכוב הביצוע (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 862-863 (מהדורה שביעית, 1995); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית

176-177 (1999)).

לפיכך, מדובר בהחלטת ביניים ככל החלטת ביניים אחרת של בית המשפט המחוזי אשר ניתן לבקש לערער עליה בפני בית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בקשת רשות ערעור שכזו, כמו גם הערעור אם תינתן הרשות, יידונו על ידי בית המשפט העליון בדן יחיד (ראו סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; וכן השוו ע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 145, 149-150 (2004)).

יתרה מכך, בקשות רשות ערעור העוסקות בהחלטות על עיכוב ביצוע שנידונו בבית המשפט השלום ואז בבית המשפט המחוזי – הוגשו בעבר לבית משפט זה, נידונו והוכרעו לגוף העניין (השוו: רע"א 7350/07 לישיצקי נ' סדן (לא פורסם, 20.12.2007); רע"א 10485/07 עיריית צפת נ' פיתוח הארץ - בניה ותשתיות 2001 בע"מ , פסקה 7 לפסק הדין (לא פורסם, 9.01.2008); וכן השוו לרע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש , פסקאות 3-4 לפסק הדין (לא פורסם, 25.6.2007)).

החלטת בית המשפט המחוזי

14.

לגופו של עניין ולאחר עיון בבקשות ובתגובה המפורטת, באתי למסקנה כי יש מקום לבטל את החלטת עיכוב הביצוע שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. פירוש הדבר הוא כי הרשות המוסמכת תחויב לקיים את פסק הדין שנפסק לחובתה ולשלם למבקשים באופן רטרואקטיבי את התשלומים שנפסקו לטובתם, כפי שיפורט להלן.

15.

החלטת ועדת העררים - שעיכובה התבקש על ידי הרשות המוסמכת - הינה בגדר פסק דין כספי גרידא, הנובע מחיוב שמקורו בהוראות חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר תכליתו היא תכלית סוציאלית מובהקת. בלשונו הציורית של המשנה לנשיא מ' חשין "...נזכור, כי חוק נכי רדיפות הנאצים חוק הוא הנושא עימו יעדים סוציאליים מובהקים, וכי גישת בתי-המשפט בישראל היתה מאז-ומקדם שיש לפרשו ברוחב-לב ומתוך רצון להיטיב עם הנכה" ( דנ"א

גרנות , פסקה 36 לפסק הדין). במקרה אחר נאמר כי "...בחוקים, הדנים בזכויות נכי רדיפות הנאצים ... מצאנו היתר במקרים אלה להדר דל בריבו" (ד"נ 28/79 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' וארון , פ"ד לה(1) 561, 581 (1980)).

16.

בית המשפט יעניק משקל נכבד ל"שיקולי צדק מיוחדים" בבואו לבחון החלטות שמשמעותן ורוחן אינן מתיישבות עם המגמה להקל ולהיטיב עם נכי רדיפות הנאצים. מגמה זו נולדה מתוך הרצון לעזור לשארית הפליטה, הכוללת את ניצולי יהדות בולגריה, אשר שרדה את גזירות המשטר הנאצי וניצלה ממעשי הזוועה שבוצעו כלפי העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה (ראו : עניין

ארלזוב , פסקה ז(1) להחלטתו של כבוד השופט א' רובינשטיין ; דנ"א

גרנות , פסקה 2 לפסק הדין). מתוך כך, עלינו לגלות גמישות במקרים המתאימים, ובייחוד כאשר ישנו מקום לשיקול דעת שיפוטי ( עניין

ארלזוב , פסקה ז(2) להחלטה). על רקע דברים אלו יש לבחון את ההלכות בדבר עיכוב ביצועו של פסק דין כספי. לאור דברים אלו נבחן עתה את המקרה שלפניי.

17.

השיקולים להם נדרש בית המשפט בעת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע הם, בעיקר, שני אלו: סיכויי הערעור להתקבל ו"מאזן הנוחות"; דהיינו, האיזון בין הנזק שייגרם לצד הזוכה אם יעוכב הביצוע לעומת זה שייגרם לצד המפסיד אם יחויב לבצע את פסק הדין ללא דיחוי (רע"א 811/07 מכבי שירותי בריאות נ' גולובי , פסקה 5 להחלטה (לא פורסמה, 15.2.2007)). יש לזכור כי נקודת המוצא של בית המשפט ביישום השיקולים האמורים היא כי גם הגשת ערעור אינה מצדיקה את עיכוב ביצועה של ההחלטה (תקנה 466 לתקנות), ולפיכך, עיכוב ביצועו של פסק דין, ובייחוד פסק דין כספי, הוא החריג ולא הכלל. במכלול השיקולים יובא גם סוג החיוב אשר בו חויב המפסיד, וכאשר מדובר בפסק דין כספי שהחיוב שבו נובע מחוק בעל תכלית סוציאלית, השיקולים הופכים לנוקשים יותר וגובר הנטל המוטל על המבקש (ע"א 3011/01 קצין התגמולים נ' דרור , פסקה 5 להחלטה (לא פורסמה, 12.4.2002) (להלן: עניין

דרור ). המבקש את עיכוב ביצועו של פסק דין כספי נדרש להוכיח שלא יוכל לגבות את כספו חזרה באם יזכה בערעור. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים מוטל על כתפי המבקש את עיכוב הביצוע ( גורן , עמ' 641-644).

סבור אני כי הדברים האמורים ביחס לנטל הכבד המוטל על צד מפסיד המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין כספי, מקבלים משנה תוקף ואלמנט של דחיפות, כאשר מדובר בעיכוב ביצוע פסק דין המחייב הענקת תגמולים לניצולי שואה.

18.

נבחן את החלטת עיכוב הביצוע לאור מאזן הנוחות בענייננו. בית המשפט המחוזי אינו מרחיב על שיקול זה בהחלטתו, ומציין רק כי ההחלטה נוגעת לפן הרטרואקטיבי בלבד ולא לתגמולים השוטפים. דעתי היא כי אין בכך די. יש לבחון את ההשלכות והנזק שעלול להיגרם למבקשים בשל עיכוב התשלום. נזק צפוי זה יש להעמיד אל מול הנזק שייגרם למשיבה. אין זה בלתי סביר להניח כי התגמולים החודשיים אשר יינתנו למפרע למבקשים יכול שיהוו במקרים רבים את ההבדל בין רמת חיים נאותה למבקשים לבין חיי "צמצום" מבחינה כלכלית. בנסיבות המקרה שבפניי, אין זה סביר לדרוש עריכתה של בחינה פרטנית באשר ליכולתו הכלכלית של כל אחד ואחד מן המבקשים. מן המפורסמות הוא כי השואה עודנה נותנת את אותותיה באותם ניצולים החיים עימנו כיום. דברים אלו נכונים הן בנוגע למצבם הפיזי והנפשי והן בנוגע למצבם הכלכלי (והשוו דנ"א

גרנות , פסקה 2 לפסק הדין). שיקול זה הוא שיקול רלוונטי ומכריע בבחינת מאזן הנוחות לגבי הבקשות דנן.

יתרה מכך, לא שוכנעתי כי הרשות המוסמכת לא תוכל להשיב את המצב לקדמותו, באם יתקבל ערעורה על ידי בית המשפט המחוזי. יש להניח כי במקרה כזה ניתן יהיה לגבות מהמבקשים (או לכל הפחות מחלקם) את מלוא הסכום ולמצער חלק ניכר ממנו. עוד יצויין, כי בחוק נכי רדיפות הנאצים ישנם הסדרים המאפשרים קיזוז סכומים ששולמו ביתר במהלך תקופת חיי הזכאים להם. דומה כי קיזוז שכזה, ניתן להחילו אף על התגמולים השוטפים המשולמים לזכאים על פי החוק במשך תקופה מסוימת לאחר מותם (ראו: סעיפים 11א ו-12 לחוק). לכאורה, ניתן להשיב את המצב לקדמותו – ולו בחלקו – בין באמצעות סעיף הקיזוז שבחוק (כפי שקבעה ועדת העררים בהחלטתה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין) ובין בדרך אחרת. עוד יוער, כי כאשר כפות המאזניים "מאוזנות", ודומה שיגרם נזק חמור לשני בעלי הדין, הרי יש להעדיף את העיקרון לפיו יש לקיים את פסק הדין ( גורן , עמ' 645; בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499 (1991); ע"א 8947/07 מיש-קן במושבה בע"מ נ' לינדאור (לא פורסם, 18.2.2008)).

19.

כידוע, השיקולים של סיכויי ההליך והשיקול של מאזן הנוחות משפיעים האחד על השני (בר"מ 8777/06 מפעלי תחנות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה טבריה (לא פורסם, 19.11.2006)). ככל שסיכויי הערעור נמוכים, כך גובר הנטל על מבקש הסעד הזמני לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (בר"מ 2127/07 אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ (לא פורסם, 14.3.2007); ע"א 2212/07 פריצקר נ' חיון (לא פורסם, 28.6.2007)).

לעניין סיכויי הערעור ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי "השאלות המשפטיות העומדות לפתחו של הערעור הן שאלות נכבדות ויכול כי ערכאת הערעור תתערב בה[ן] בנסיבות העניין". אכן, המקרה שלפניי ונסיבותיו ההיסטוריות מעוררות קשיים רבים. ואולם, דעתי היא כי ניתן משקל רב מדי לשיקול בדבר סיכויי הערעור, במיוחד לאור שיקולי מאזן הנוחות, כמפורט לעיל. יתרה מכך, שאלות דומות, קשורות ולעיתים זהות התעוררו והוכרעו בבית משפט זה ואף בפני הרכב מורחב של שבעה שופטים ב דנ"א

גרנות . כך למשל, בנוגע לטענות בדבר ההשלכות והשיקולים התקציביים (ראו דנ"א

גרנות , פסקה 37 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין

והאסמכתאות המופיעות שם). נושאים הכרוכים בסדרי הדין וסופיות הדיון, נדונו גם כן בפני הערכאות השונות, בהקשרים שונים, לעניין שבפניי עתה (והשוו: עניין

ארלזוב ; עניין שכטר ).

20.

זאת ועוד, הבאת עניינם של המבקשים כקבוצה אחת ויחסה של הרשות המוסמכת למבקשים ככזו, מוביל לכך כי אין בפני בית המשפט את הפירוט הנדרש בכדי לקצוב תנאים שונים לעיכוב הביצוע, כגון, קביעה כי התשלום יבוצע בשלבים שונים לפי יכולתה של הרשות המוסכמת לגבות חזרה סכום מסוים מתוך הסכום הכולל (והשוו: בש"א 198/92 קופת חולים של ההסתדרות נ' עאזם , פ"ד מו(1) 642, 645 (1992)).

21.

נוכח כל האמור לעיל – ומבלי להביע עמדה לגופו של הערעור המתנהל בפני בית המשפט המחוזי – סבורני כי קבלת הערעור מבטאת את האיזון הראוי בין השיקולים האמורים. אשר על כן, הערעור מתקבל, דהיינו החלטת עיכוב הביצוע מבוטלת, ועל הרשות המוסמכת לקיים אחר החלטתה של ועדת העררים מיום 17.10.2007.

22.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.