רע"א 2620/07 מדינת ישראל-הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנא נ. סטלה א

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת דותן) מיום 18.2.07 בתיקים ע"א 3279/06 וע"א 3270/06, בו התקבל ערעור המשיבים על החלטות הרשם השופט גלדשטין מיום 8.10.06.

רקע

ב.

המשיבים, ניצולי שואה ילידי בולגריה, הגישו בשנים 2000-1998 תביעות לתגמולים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1957 (להלן החוק ). ביסוד התביעה עמדה הטענה כי גירוש יהודי בולגריה - ובעיקר גירוש יהודי סופיה לערי השדה בשנת 1943 - מהוה "שלילת חירות", המזכה בפיצוי לפי חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני. הרשות המוסמכת לפי סעיף 2 לחוק דחתה את התביעות, בקבעה כי בנסיבות אין הגירוש עולה כדי שלילת חירות. כלפי החלטות אלה הוגשו ערעורים לועדת העררים (לפי סעיף 17(א) לחוק). ההחלטה בעררים עוכבה עד להכרעת בית משפט זה בתיק רע"א 1496/02 פרנקו בלה נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים (פ"ד נח(1) 450), בו נדונה שאלה זו עצמה. ביום 17.11.03 ניתן פסק דין (מפי השופטים אור, דורנר ולוי), בו התקבלה עמדת המבקשת. בהתאם לתוצאה זו, החליטה ועדת העררים - בנובמבר 2003 - לדחות את העררים שהגישו המשיבים. ביום 31.8.04 קיבל המשנה לנשיא מצא בקשה לקיום דיון נוסף על ההחלטה בפרשת פרנקו בלה , וביום 9.10.05 ניתן פסק דין בו נתהפכה התוצאה (ברוב דעות של שישה שופטים, כנגד דעתו החולקת של השופט לוי) - ונקבע כי "גירוש מאורגן של יהודים מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהתבצע - כולו או חלקו - ללא ליווי חמוש, יכול שיהיה שלילת חירות מהסוג המזכה בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים" (דנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (טרם פורסם), פסקה 38 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין). נפסק, כי יש לבדוק כל מקרה בהקשר זה על פי מכלול נסיבותיו.

ג.

בעקבות ההלכה שנפסקה בדיון הנוסף, הגישו המשיבים תביעות חדשות לרשות המוסמכת – וזו דחתה את התביעות בקבעה כי ההחלטות הקודמות שהתקבלו בעניין המשיבים יוצרות מעשה בית דין, ושאין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק שלפיו "הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת... אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות". נטען כי לפי ההלכה הפסוקה משכבר, שינוי בפסיקה אינו נחשב "ראיה חדשה", ולפיכך שאין מתקיימת דרישת הסעיף (ע"א 560/78 שטראוס רחל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , פ"ד לג(1) 468; להלן פרשת

שטראוס ). בשלב זה נקטו מרבית המשיבים בשתי פעולות מקבילות: הגשת ערר לועדת העררים על החלטת הרשות המוסמכת משנת 2006 (לפי סעיף 17(א) לחוק), ובמקביל הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת ועדת העררים משנת 2003 (לפי סעיף 17(ח) לחוק). ביום 8.10.06 דחה הרשם גלדשטין את הבקשה להארכת מועד, בקבעו "לא מצאתי טעם מיוחד להארכת מועד, במיוחד כאשר מדובר בלמעלה משנתיים מאז מתן ההחלטה". כלפי החלטה זו הוגש ערעור, שנדון בפני השופטת דותן - והתקבל ביום 18.2.07. לפסק הדין ארבעה נדבכים.

ד.

ראשית התייחס בית המשפט לאופיו של חוק נכי רדיפות הנאצים כפי שנקבע בפרשת גרנות :

"חוק נכי רדיפות הנאצים חוק הוא הנושא עימו יעדים סוציאליים מובהקים, וכי גישת בתי-המשפט בישראל היתה מאז-ומקדם שיש לפרשו ברוחב-לב ומתוך רצון להיטיב עם הנכה... הלכה פסוקה היא מלפנינו כי "כשמדובר בחיקוקים בעלי מגמה סוציאלית, כגון ... בחוקים, הדנים בזכויות נכי רדיפות הנאצים ... מצאנו היתר במקרים אלה להדר דל בריבו" (ד"נ 28/79 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נ' וארון , פ"ד לה(1) 561, 581)" (פסקה 36 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין).

נאמר, כי דברים אלה יפים בקל וחומר בסוגיות שבסדר דין הנמצאות בשיקול דעת בית המשפט. שנית , התייחס בית המשפט לפסיקה לפיה "אין חולק על כך, ששינוי בהלכה על-פי פסיקה עדכנית של בית המשפט מהווה טעם מיוחד להארכת המועד (ע"א 430/64

בעמ' 62; ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד), 682)" (ב"ש 1069/86 הסנה - חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' יהודה שטרית , פ"ד מא(1) 533,

535 - הרשם השופט צור; להלן פרשת הסנה ). שלישית , נטען כי קבלת עמדת המבקשת "יוצרת אפליה בלתי מוצדקת ובלתי עניינית בין תובעים שונים על פי השלב בו מצוי ההליך אותו הם מנהלים" (עמ' 6), וכי רשות ציבורית - כמבקשת - אינה יכולה לתת ידה לתוצאה בלתי סבירה זו. רביעית , נקבע כי המשיבים לא שקטו על שמריהם, ופנו למבקשת מיד עם מתן פסק הדין בדיון הנוסף, ואף נענו שתביעותיהם יטופלו בהתאם. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו.

הטענות בבקשה

ה.

בבקשה - הערוכה כדבעי – נטען, כי המשיבים לא עירערו על החלטות ועדת העררים משנת 2003, ומשחלף המועד הקבוע בסעיף 17(ח) לחוק נחלטה ההחלטה. עוד נטען, כי קבלת הבקשה להארכת המועד "מאיינת את עקרון מעשה בית דין וסופיות הדיון" (סעיף 21), והוסף כי "לחשיבות הציבורית והמשפטית לכלל סופיות הדיון מצטרפות בענייננו גם החשיבות שיש בודאות תקציבית ובהסתמכות הרשות" (סעיף 26). הוצהר כי לפנים משורת הדין הסכים משרד האוצר להחיל את הלכת גרנות על המשיבים מכאן ולהבא - אך לא למפרע ממועד הגשת התביעות; ולפיכך שלהארכת המועד להגשת הערעור עלות תקציבית נוספת של מאות מיליוני שקלים (סעיף 7). הוטעם כי הדרך היחידה לדון מחדש בעניינם של המשיבים היא לפי סעיף 18 לחוק - אך כאמור הלכה חדשה אינה ראיה חדשה.

ו.

עוד נטען, כי המקרה שבפנינו אינו משתלב בפרשנות שניתנה לדרישת "הטעמים המיוחדים" שבתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. נטען כי דרישה זו מגבילה את המקרים בהם יוארך המועד אך למקום שבו "סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין" (ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט , פ"ד נה(2) 904, 910 - הרשם השופט אוקון; להלן פרשת ידידיה ) – נסיבה שאינה מתקיימת במקרה שלפנינו. נטען כי אין לראות בשינוי הלכה משום טעם מיוחד, ובמיוחד נוכח הזמן הממושך שחלף עד להגשת הבקשה. עוד נטען, כי במסגרת "שיקולי הצדק" אליהם התייחס בית המשפט קמא יש להתחשב גם בהחלטת שר האוצר הנזכרת, ובעובדה "כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא - היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול" (ת"א (ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (לא פורסם) - השופט סולברג).

דיון

ז.

(1) לאחר העיון לא מצאתי במקרה מיוחד מאוד זה מקום לשנות מהחלטת בית המשפט קמא. אקדים אחרית לראשית, ואומר כי במקרה שלפנינו - במסגרת שיקול הדעת לפי תקנה 528 - יש מקום לתת משקל נכבד לשיקולי צדק מיוחדים, בפרשה שאין לה אח ורע ונייחל כי לא יהיה לה אח ורע לעולם. עמד על כך המשנה לנשיא חשין בפסק דינו בפרשת גרנות , והדברים מדברים בעדם.

(2) אודה ולא אבוש, כי בהחלטתי זו שיויתי לנגד עיני את הנושא בו מדובר, רדיפות יהודים בימי הרעה של השואה. השואה היא ייחודית, אותה "פלנטה אחרת" של הסופר קצטניק (יחיאל דינור) בעדותו המזעזעת במשפט אייכמן. אכן, בסופו של יום ניצלה מרבית יהדות בולגריה, בשונה מיהודי מדינות רבות אחרות באירופה; אך הסבל שהיה מנת חלקם של המגורשים בהם מדובר ב-1943 (ראו אנציקלופדיה של השואה , כרך א', ערך בולגריה בעמ' 157, 160) הוכר על-ידי בית משפט זה, גם בפרשת בלה פרנקו בה נדחתה התביעה ("אין ספק כי המבקשים חוו בתקופת השואה מאורעות קשים אשר הותירו בהם חותם בל יימחה. עקירת אנשים, על טפם וזקניהם... הנו מעשה אכזרי ובלתי אנושי על פי כל קנה מידה" (המשנה לנשיא אור בפסקה 10)). ועוד, בפרשת גרנות ציין המשנה לנשיא חשין בפסקת המבוא כי "בשנות השלושים ועד אמצע שנות הארבעים של המאה שחלפה ירדה חשכה על העולם. הצורר הנאצי כבש חלקים ניכרים מאירופה, השמיד כשליש מבני עמנו היהודים וביקש להשמיד ולאבד את שארית הפליטה... העותרים שלפנינו הם בני אותן קהילות שגורשו מבתיהם וממקום מושבם בידי ממשלה שפעלה בהשפעת הנאצים " (הדגשה הוספה – א"ר). אלה מטבעם חופים על הנושא. אמנם קונקרטית צוין בפרשת גרנות,

כי "אם נמצא כי מכלול הנסיבות מצביע על מגבלות משמעותיות וחריפות שהושמו על חופש התנועה של המגורשים, נקבע כי חרותם נשללה או כי חיו בתנאים הדומים למעצר, ואילו אם נמצא כי מכלול הנסיבות מצביע כי חרף הגירוש לא הוטלו מגבלות על חופש התנועה – לא נזכה את התובעים בתגמולים". אוסיף, כי בהקדמת פרופ' ישראל גוטמן ל אנציקלופדיה של השואה (כרך א' עמ' XI ) נאמר: "השואה בפועל היא ניסיון להכחיד פיסית עם או חטיבה אתנית... לרדוף אחרי כל אדם ממוצא דתי יהודי עד לצאצאים בדור שלישי... לנהוג בקרבנות הנתפסים בשיטות חסרות רחמים ובלי מידה אנושית...". יהודים והשואה - צירוף זה עשוי להצדיק במקרים מתאימים גמישות כשהמדובר בסמכות שבשיקולי דעת בסדרי דין.

(3) לא למותר לציין כי אף שמשמעות הלכת גרנות היא כי יכול שהמשיבים סבלו בשנת 1943 "שלילת חירות" בת תביעה, גם אם תתקבל עמדתם לאחר בדיקה בהתאם להלכה זו, לא יזכו בפיצוי למפרע ממועד התרחש העוולות הקשות אלא ממועד הגשת התביעות (2000-1998), וגם בכך יש מעין איזון. עוד אוסיף כי ההלכה בדיון הנוסף אינה מנותקת מן ההלכה בהליך הראשון ( פרנקו בלה ). המדובר בדיון נוסף באותה פרשה - שבגלגול ראשון נקבעה הלכה כך, ובגלגול שני נתהפכה והיתה לאחרת. ההלכה שעליה התבססה דחיית תביעות המשיבים בוטלה ואינה עוד. יוזכר כי ההחלטה באשר לתביעות המשיבים עוכבה עד להכרעת בית משפט זה בפרשת פרנקו בלה, וזאת כדי שתחול עליה ההלכה העדכנית; ניתן לראות בהכרעת השופטת דותן יישום עיקרון זהה - ויתכן שלכתחילה ניתן היה לעכב את ההחלטה המינהלית עד להכרעה בדיון הנוסף.

ח.

אשר לטיעונים הדיוניים, אוכל להבין את גישתה של המבקשת; אכן בפרשת שטראוס נקבע כי שינוי בפסיקה אינו נחשב "ראיה חדשה" לצרכי סעיף 18 לחוק, אך לא

זו הדרך בה הלכו המשיבים - וההליך מצטמצם אפוא אך לשאלה האם קיים במקרה שלפנינו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד לפי תקנה 528. צודקת המבקשת, שבפרשת ידידיה נקבע כי "בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין", אך לא למותר לציין כי שורות אחדות קודם לכן נקבע במפורש כי "חידוש הלכתי מבית מדרשו של בית המשפט העליון, עולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד", קביעה המופיעה גם בהמשך הפיסקה המצוטטת (וכאמור גם בפרשת הסנה ; ראו גם בש"א 10350/01 מור נ' פלסטין פלנטיישנס בע"מ (לא פורסם) - הרשם שחם; בש"א 986/02 מגזומוף נ' עיריית ירושלים (לא פורסם) - הרשם שחם; בש"א 8732/01 רגב נ' גלס (לא פורסם) - הרשם שחם; בש"א 9356/00 ניסנוב נ' סען מרכזים בע''מ (לא פורסם) - הרשמת מאק-קלמנוביץ; בש"א 3223/97 גאנם חאלד נ' איילון חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם) - הרשמת אפעל גבאי; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי

(מהדורה תשיעית, תשס"ז) 723; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 890). אכן, כפי שצוין בבקשה המדובר בעיקר בהחלטותיהם של רשמי בית המשפט, אך אלה נחלטו, ובית המשפט המחוזי בנידון דידן הלך בדרך שנסללה מכבר; ובהצטרף לשיקולי הצדק והאחידות בין התובעים, אין לדעתי מקום לשנות מהחלטתו. אך לאחר כל אלה, ארגיע את המבקשת כי תודה לאל אין דבר שידמה לנושא שלפנינו, ומכאן אותו הידור דל בריבו שדיבר עליו בית המשפט בעבר כמצוטט מעלה, ושיחיד הוא ומיוחד.

ט.

ביחס לטענת ההסתמכות, יש לזכור גם שהמבקשת היתה מודעת לקיומו של דיון נוסף, שאמנם נוהל על ידי עשרים וחמישה עותרים בלבד - אך כשם שהיה ברור מלכתחילה שלהליך בפרשת פרנקו בלה תהיה השלכה על כל המשיבים, כך ניתן היה לצפות שלתוצאות הדיון הנוסף תהיינה השלכות דומות. ובאשר להשלכות התקציביות, דברים שנאמרו בפרשת גרנות (פסקה 37), במקומם עומדים גם לענייננו. עם זאת אציין, כי בהתאם להלכת גרנות, ייבחן כל מקרה לנסיבותיו על-ידי הרשות המוסמכת, על פי עקרונות אותה הלכה.

י.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה. איני עושה צו להוצאות.