רע"א 83/01 טובה וייס נ. יוסף מרדכי

1.ביום 12.4.01 בטלתי את פסק הדין שניתן על ידי ביום 11.2.01, מן הטעם שלא ניתנה למשיב הזדמנות להביע את התנגדותו לדיון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. באותה החלטה, כפי שהובהרה ב25.4.01-, נתבקש פרקליט המשיב לפרט תוך שבעה ימים מה הם טעמי התנגדותו לראות את הבקשה לרשות לערער כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולעניין זה הוגשו על ידו שני הליכים: האחד - בקשה לפסול אותי מלדון בהליך, והאחר - טעמי התנגדותו לדון בבקשה לרשות לערער כאמור. עניינה של החלטה זו בהליך הראשון.

2.המשיב טוען בבקשתו, בין השאר, כי מאחר שכבר הבעתי את דעתי בנושא הבקשה "נעלה מכל ספק הוא כי אין (בידיו) לשכנע את בית המשפט לשנות את פסק דינ(י) שניתן בשגגה, יהיו טענותיו אשר יהיו", וכי בנסיבות שנוצרו "ולו למראית פני הצדק" שומה עלי למשוך את ידי מלטפל בנשוא הבקשה, או להעביר את העניין להרכב.

לדעתי, הבקשה אינה מבוססת. כפי שהוסבר הסבר היטב ברע"א 8808/00 (שעניינה דומה לנסיבות המקרה הנוכחי), אין ההתנגדות הנזכרת בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, מיועדת לשכנע את בית המשפט שאין מקום לתת למבקש רשות לערער ואף לא שיש מקום להעביר את העניין להרכב, שהרי עם ביטול פסק הדין חוזר הענין לשלב שבו נדונה הבקשה לרשות לערער והשאלה היא אם לאחר שמיעת נימוקי ההתנגדות של המשיב או קריאתם בכתב יש מקום לתת למבקש רשות לערער אם לאו, שאז הערעור ידון בנפרד.

איני סבור שיש בטענותיו של המשיב דבר שיש בו לפסול אותי מלדון בעניין זה. לפיכך, אני דוחה את הבקשה.