ע"א 4590/10 רובין חברה קבלנית לבניין בע"מ נ. אחוזת צהלה בע"מ

ערעור על החלטת בית משפט השלום בהרצליה (השופטת א' מני-גור ) מיום 29.5.2010, שלא לפסול עצמו מלדון בעניין המערערות בת.א. 6553-03-09.

1.

המשיבה 1 הגישה נגד המערערות תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. המערערות הגישו מצידן כתב הגנה ותביעה שכנגד (שהוגשה במקור גם נגד המשיבה 2), וטענו לסעד של אכיפת הסכם לבניה ולניהול פרויקט דיור מוגן על המקרקעין נשוא הדיון, ולחלופין, לחייב את המשיבה 1 בפיצויים של למעלה משמונה מליון ₪ עקב הנזקים שנגרמו להם עקב אי קיום ההסכם. המשיבות הגישו בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד. ביום 15.2.2010 נענה בית המשפט לבקשה וסילק את התביעה שכנגד על הסף בקובעו כי לא ניתן לאכוף את ההסכם שטרם בא לעולם, וכי הסעד הכספי החלופי שהתבקש טרם התגבש ויקום, אם בכלל, רק לאחר שהמקרקעין יימכר בהליכי פירוק שיתוף. נוכח החלטה זו הגישו המערערות בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בתביעה בטענה שעם סילוק התביעה שכנגד על הסף, דחה בית המשפט את מסד טענות ההגנה של המערערות, והכריע למעשה את התביעה העיקרית.

2.

בית המשפט, לאחר קבלת תגובה ותשובה לה, החליט לדחות את הבקשה. בית המשפט קבע כי החלטתו מיום 15.2.2010 נסבה על האמור בכתבי הטענות ומבוססת על נימוקים משפטיים. בית המשפט הוסיף כי אין בעובדה שקבע שדין התביעה שכנגד להידחות כדי "לנעול" את דעתו ביחס לתביעה העיקרית בטרם שמיעת הראיות או כדי לקיים חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערערות. להפך: בית המשפט קבע בהחלטה מיום 15.2.2010 כי טענות המערערות יכולות להתברר כטענות הגנה טובות בדבר פירוק שיתוף במקרקעין בחוסר תום לב. בית המשפט סבר כי גם אם ערכאת הערעור תחליט אחרת, אזי מדובר בנימוקים משפטיים גרידא ולא בשאלת מהימנות ולכן יוכל להמשיך ולשמוע את הראיות בתביעה. לפיכך, החליט כאמור, לדחות את הבקשה.

מכאן הערעור שלפניי.

3.

לדעת המערערות קיים חשש ממשי למשוא פנים כלפיהן מצד בית המשפט מאחר

וגיבש בשלב מקדמי את דעתו הדוחה את גרסתן בהליך. המערערות מציינות כי הגישו ערעור על ההחלטה הדוחה על הסף את התביעה שכנגד וכן בקשה לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור,

שהתקבלה. ואולם, לדעתן, אין בהגשת הערעור כדי לבטל את החשש הממשי שדעתו של בית המשפט ננעלה בשלב המקדמי של ההליך. לטענת המערערות, עילות התביעה שכנגד שנדחו קשורות קשר הדוק ומשליכות באופן ישיר על הבירור העובדתי והמשפטי של התביעה העיקרית באופן השולל את יומן בבית המשפט,

שכן אם נדחו בתביעה שכנגד, לא הגיוני שבית המשפט יסבור שטענותיהן ראויות להישמע כטענות הגנה. כך למשל, קבע בית המשפט כי ההסכם לא בא לעולם וכי הרושם הוא שמטרת הגשת התביעה שכנגד הינה עיכוב הליך פירוק השיתוף. מקביעות אלה, השגויות לדעתן, מסיקות המערערות כי בעיני בית המשפט תוצאת ההליך של פירוק השיתוף, ידועה מראש. למסקנה זו הן מגיעות גם מתוכן ההחלטה לעכב את ההליכים עד להכרעה בערעור ומתוכן ההחלטה בבקשת הפסלות. לדעת המערערות, חיווה בית המשפט דעתו לגוף המחלוקת בין הצדדים, מבלי שנשמעו ראיות ובטרם נחקרו העדים. המערערות טוענות כי נסיבותיו האובייקטיביות של המקרה דנן כמו גם מראית פני הצדק מחייבות להניח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים ולפיכך מצדיקות את פסילת בית המשפט מלהמשיך לדון בעניינן.

4.

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו וכן בהחלטות בית המשפט קמא החלטתי כי דין הערעור להידחות. יש לזכור כי מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם המסקנה כי הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות. חשדות, תחושות, והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות (ע"א 9108/08 פלוני נ' פלונית

(לא פורסם, 9.12.2008)). במקרה דנן התבססה בקשת הפסלות על החלטת בית המשפט למחוק את התביעה שכנגד שהגישו המערערות. מובן כי בקשת הפסלות והערעור נובעים מחוסר שביעות הרצון מהחלטה זו. ואולם, הלכה פסוקה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן להתברר בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (ע"א 3123/08 שמואל גולדשמידט נ' משה פרוהמן (לא פורסם, 24.7.2008)). וכך אמנם פעלו המערערות.

5.

זאת ועוד, מבלי להידרש לתוכן ההחלטה מיום 15.2.2010, אשר ערכאת הערעור תידרש לה, הרי שעיון בה מוביל למסקנה כי בית המשפט התייחס במפורש לטענות המערערות שהועלו בתביעה שכנגד וקבע כי אפשר יהיה לטעון אותן כטענות הגנה של פירוק שיתוף בחוסר תום לב. עוד הוסיף בית המשפט כי מדובר בטענת הגנה טובה שיש לברר אותה במהלך התביעה העיקרית ולא במסגרת התביעה שכנגד. הנה כי כן, בניגוד לטענת המערערות, בית המשפט לא קבע כל דעה נחרצת בשאלה העומדת לדיון במקרה דנן, ואפשר כי יכריע, לאחר שמיעת הראיות, כי פירוק השיתוף התבקש על ידי המשיבות בחוסר תום לב באופן שישפיע על תוצאת ההליך. לאור האמור מובן כי פתוחה הדלת בפני המערערות לשכנע את בית המשפט בצדקת עמדתן. לפיכך, אין בטענת המערערות כאילו יש במחיקת התביעה שכנגד כדי לסתום את הגולל על אפשרות העלאתן במסגרת ניהול התביעה העיקרית, ממש. די בטעם זה כדי להפריך את הטענה כאילו נתגבש בבית המשפט קמא חשש ממשי למשוא פנים.

6.

אוסיף כי במקרים אשר הובאו בערעור כדוגמאות לפסילת שופטים מלהמשיך ולדון בתיקים נקבע כי קביעותיהם בשלב המקדמי היו כה נחרצות וגורפות עד כי יש בהן כדי להשפיע על המשך ההתדיינות. המקרה שלפנינו אינו כזה. יש לבחון בכל מקרה את האופן בו הובעה העמדה ואת המסגרת הדיונית בה הובעה ואין הכרח כי תוסק המסקנה כי בכל מקרה מעין זה אל לו לשופט להמשיך ולשבת בדין (השווה: ע"א 8108/98 אל על נתיבי אויר לישראל נ' עיטל זילברשלג (לא פורסם, 10.3.1999)). מכל מקום, ההחלטה מיום 15.2.2010 עומדת לבחינתה של ערכאת הערעור ועדין אינה חלוטה.

על יסוד כל האמור לעיל ובנסיבות העניין, אין מקום לטענה כי משנמחקה התביעה שכנגד, קם חשש ממשי כי בית המשפט נעל דעתו באשר לתוצאות התביעה.

לפיכך, דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות.