ע"א 4620/99 בתיה לבל נ. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

המבקשים חוייבו לפנות את בית מגוריהם לאחר שלא עמדו בהתחייבויותיהם לתשלום החזר משכנתא שקיבלו מהמשיב. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט י' זפט) דחה את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני נגד פינויים. על כך הגישו המבקשים בקשת רשות לערער, והם מבקשים לפטרם מתשלום ערבון.

לטענת המבקשים, אם תתקבל בקשתם, כי אז לא יחוייבו בהוצאות ולא יהא צורך במימוש הערבון, ואילו אם תידחה הבקשה והם יחוייבו בהוצאות, הרי ממילא לא ניתן יהיה לעצור את הפינוי, הדירה תימכר ותמורתה העולה בהרבה על סכום החוב תשמש גם לתשלום ההוצאות שייפסקו בהליך זה.

אינני מקבלת טענה זו. מלבד הספיקות שהעלה בא-כוח המשיב באשר ליתרה שתוותר לאחר מכירת הנכס, נראה לי כי אין מקום לכרוך את תשלום הוצאות הכרוכות בהליך זה במכירתו העתידית של הבית.

מן המפורסמות הוא כי פינויו של בית מגורים ומכירתו מחייבים, בדרך כלל, הליכים ממושכים, ואף כי במקרה זה הגיעו ההליכים לשלב מתקדם, אין לדעת מתי יסתיימו הליכים אלו סופית. הערבון נועד לשמש כאמצעי מיידי וזמין לתשלום הוצאות ההליך, והצעת המבקשים אינה מבטיחה תוצאה זו.

במיוחד אמורים הדברים נוכח האמצעים השונים שנקטו המבקשים שגרמו לעיכוב בפינוי הבית, כמפורט בתגובת המשיב לבקשה גופה.

משדחיתי טענה זו של המבקשת, יש לבחון אם זכאים המבקשים לפטור מערבון בהתאם לעקרונות הכלליים שנקבעו בפסיקה (בש"א 329/90, אברך

נגד גרוגר ואח' , פ"ד מד(2) 383; רע"א 1910/91, מוצרי הדר ישראליים בע"מ נגד יפיס מוצרי הדר , תקדין עליון 91(3) 2436).

לכאורה ניתן היה להניח כי מי שנקלע להליכי פינוי והוצאה לפועל של בית מגוריו מצוי במצב כלכלי דחוק. אך נראה, כי אין הדבר כך לגבי המבקשים: הבית נשוא הבקשה הוא בית פרטי בן שישה חדרים בישוב רעות. בנוסף לו היתה בבעלות המבקשים דירה נוספת בתל אביב, אשר נמכרה וחלק מתמורת מכירתה שימש לתשלום הפיגורים. מן האמור בתגובת המשיב נראה כי המבקשים משתכרים יפה ומקיימים רמת חיים לא נמוכה, ואף המבקשים עצמם אינם טוענים כי הם זכאים לפטור בשל מצבם הכלכלי.

בנסיבות אלו, דין הבקשה להידחות, בלא צורך להיזקק לשאלת סיכויי הערעור.

אני דוחה, איפוא, את הבקשה.

הערבון ישולם תוך שלושים יום מהמצאת החלטה זו.