ע"א 467/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן ), בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב נגד המערערים ונקבע כי המדינה תשלם פיצויים למשיב בסך 2,000,778 ש"ח. על פסק הדין הוגשו ערעורים מטעם המשיב בבקשה שלפני (המערער ב-ע"א 1086/10) ומטעם המדינה (ע"א 476/10) – היא המבקשת בבקשה שלפני.

2.

בפסק הדין נשוא הערעורים נאמר כי המשיב שימש כסייען לשב"כ וכי בשנת 2004 הוא נחטף על ידי אנשי הרשות הפלסטינית, הוכה ונחבל קשות. המשיב טען בבית המשפט הנכבד קמא כי קיבל התחייבות ממפעיליו, בעת שפעל כסייען, כי אם ייתפס או ייפגע, הוא יזכה לשיקום מלא שיכלול משכורת ובית להתגורר בו.

בפסק הדין קיבל בית המשפט הנכבד קמא את טענתו של המשיב, כי נכרת בינו לבין המדינה חוזה ועל פי אותו חוזה, הבטיחו לו מפעיליו כי יזכה לשיקום מלא אם ייפגע. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את טענות המדינה לפיהן נציגי שירות הביטחון לא היו מוסמכים להבטיח את ההבטחות הנטענות על ידי המשיב ונקבע כי המשיב יכול היה להסיק באופן סביר שמפעילו הראשון בשירות הביטחון, המכונה רוג'ר, רשאי היה להבטיח לו הבטחות ביחס לשיקום שהוא יהיה זכאי לקבל. בית המשפט גם קיבל את טענת המשיב כי הובטח לו שכר ומגורים, אך נדחתה טענתו כי הובטח לו שיוענק לו סכום כסף שיאפשר לו לרכוש בית הדומה לבית שהיה לו בשטחים הפלסטיניים. בית המשפט הנכבד קמא העריך סכום זה בשיעור של כ-4,000 ש"ח לחודש, פיצוי שיאפשר למשיב לעשות שימוש בבית דומה בשטחי מדינת ישראל.

עוד נקבע, כי במסגרת העילה החוזית לא הוכחה הסכמה על התנאת זכות המשיב בתנאים מסוימים (כגון אלה שנטענו על ידי המדינה, לגבי קיומו של הליך שיקום הדרגתי). עוד נקבע כי מצבו של המשיב לא צריך להיות גרוע יותר מזה של נפגע הזכאי לפיצוי מכוח פקודת הנזיקין.

בית המשפט המחוזי הנכבד דחה עם זאת את טענותיו של המשיב בעילה הנזיקית בקבעו כי לא הוכחה חריגה של המדינה מסטנדרט התנהגות סביר ולא הוכחה כל התרשלות שלה, המזכה את המשיב בפיצוי.

בסופו של דבר פסק בית המשפט הנכבד קמא פיצוי למשיב בסך 2,000,778 ש"ח, סכום שכלל היוון של תשלום דמי קיום מיום מתן פסק הדין עד תום תוחלת חייו בשיעור של 3,700 ש"ח לחודש וכן היוון של תשלום שכר דירה בסך 4,000 ש"ח מיום מתן פסק הדין ועד תום תוחלת חייו. כן הושתו על המדינה הוצאותיו ושכר טרחת עורך דין של המשיב בסך 25,000 ש"ח.

3.

על פסק דין זה הגישה המדינה ערעור, שבגדרו היא חוזרת על עיקר טענותיה שהועלו בבית המשפט הנכבד קמא. נטען, כי בית המשפט הנכבד קמא ביסס את החיוב בפיצויים על הנחה עובדתית שלא נתמכה בראיות המשיב ואף נסתרה בראיות המדינה, כי הובטח למשיב בעת שהועסק כסייען כי אם תיחשף פעילותו ועקב כך יישקף סיכון לביטחונו או לביטחון משפחתי, כי אז המדינה תדאג להעמידו, באמצעות פיצוי נזיקי, באותו מצב שבו היה לולא פעל כסייען ונחשף. המדינה משיגה על כך שבית המשפט הנכבד קמא קבע ממצאים עובדתיים שאינם מבוססים על חומר הראיות.

המדינה מוסיפה וטוענת בערעורה כי לא נכון היה ליתן משקל ראייתי לעובדה שהמדינה לא העידה עובד של שירות הביטחון הכללי בשם רוג'ר שמולו עבד המשיב, ואשר יכול היה לפי קביעת בית המשפט, להתייחס לעדות המשיב. זאת, משום שהמדינה העידה את מפעילו הישיר של המשיב, המכונה בנימין, ואילו רוג'ר עבר עם המשיב רק בשנת 2002, לאחר שהמשיב התחיל כבר לעבוד כסייען. כן מסבירה המדינה בערעורה כי גם המשיב עצמו לא טען שרוג'ר היה מעורב במתן הבטחות כספיות כאלו ואחרות, אלא היה נוכח בפגישה עם אחרים שבה הובטח לו השיקום המלא.

4.

עד להכרעה בערעור, מבקשת המדינה לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שיועבר למשיב מדי חודש תשלום עיתי בגין דמי מחיה ושכר דירה בסך כולל של 7,700 ש"ח. המדינה מציעה עוד כי אם יידחה ערעורה, יקוזזו הסכומים שישולמו עד למתן פסק הדין מסכום פסק הדין הכולל. להשלמת התמונה אציין כי בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל חלקית את בקשת המדינה לעיכוב ביצוע פסק דינו והורה למדינה לשלם למשיב באופן מיידי רק מחצית הסכום שנפסק – ותשלום המחצית הנוספת יעוכב עד להכרעה בערעור.

5.

בבקשתה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין מציינת המדינה כי לשיטתה סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה, מן הטעם שמצבו הכלכלי של המשיב קשה ולא יוכל להשיב את הסכומים שישולמו לו אם טענות המבקשת יתקבלו בערעור. המדינה מסבירה כי מצבו הכלכלי הקשה של המשיב נלמד מטענותיו שלו בפני הערכאה המבררת. רכושו היחידי של המשיב הוא דירתו הנמצאת בשטחי הרשות הפלסטינית ואולם בהיעדר מנגנון אכיפה יעיל, לא תוכל המדינה להיפרע מנכס זה. המדינה מוסיפה וטוענת כי המשיב לא יינזק מקבלת בקשתה, שכן יועבר לו מדי חודש סכום המספיק למחייתו, כמפורט לעיל.

6.

בהחלטתי מתאריך 18.3.2010 הוריתי למשיב להגיב לבקשת המדינה וקבעתי כי עד להחלטה אחרת בבקשה – יעוכב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שהמדינה תחל בביצוע התשלומים המוצעים על ידה ותעבירם למשיב.

7.

בתשובתו לבקשה מתאריך 19.4.2010, מציין המשיב כי הוא מתנגד לבקשת המדינה, ומדגיש כי סיכויי הערעור נמוכים לשיטתו, נוכח העובדה שעיקר הערעור מכוון כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט הנכבד קמא. עוד טוען המשיב כי הוא זקוק לסכום המהוון על מנת לפתוח עסק משל עצמו, שיוכל לפרנס אותו ואת משפחתו ולכן לא יהיה בתשלום העיתי כדי לסייע לו בהקשר זה. להשלמת התמונה נוסיף כי ערעור המשיב על פסק הדין (ע"א 1086/10) מכוון כנגד גובה הפיצוי שנפסק לו ובגדרו הוא טוען כי ראוי היה לפסוק לו פיצוי גבוה יותר.

8.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין בקשת המדינה – להתקבל בעיקרה , בסייגים מסוימים הכלולים בהחלטתי זו. אבהיר טעמיי לכך בתמציתיות להלן.

כידוע, הגשת ערעור איננה מעכבת ברגיל את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (ראו: תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ; ע"א 8380/06 האפוטרופוס הכללי נ' פלוני (לא פורסם, 10.12.2006)). עם זאת נקבע , כי בעת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע שומה על בית המשפט לבחון את סיכויי הערעור והן את מאזן הנוחות ולהחליט בהתאמה לפרמטרים אלה (ראו: ע"א 1610/09 רואים 6/6 לייזר רפואי ומדעי בע"מ נ' פרץ (לא פורסם, 18. 3.2009)).

9.

במקרה שלפנינו, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סיכויי הערעור של המדינה אינם בטלים, אף שמקצת הטענות מכוונות כלפי קביעות עובדתיות שקבע בית המשפט הנכבד קמא, ובכאלה, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב.

חשובה יותר לענייננו היא שאלת מאזן הנוחות . הנזק שייגרם למשיב מקבלת בקשת המדינה לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי איננו מבוטל, ואולם מקובלת עלי טענת המדינה כי היה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין – יקשה מאוד על המדינה להיפרע מן המשיב, המצהיר בעצמו על עוניו הרב ועל תוכניותיו לשימוש מיידי בסכום הכסף. אשר לנכס שבבעלות המשיב ברשות הפלסטינית, מקובלת עלי טענת המדינה כי צפויים קשיים רבים במימושו ואין נכס זה יכול לשמש כבטוחה מתאימה, במקרה שיתקבל ערעורה.

בנסיבות אלה, הנני סבור כי מוצדק לעכב את העברת הסכום המהוון שנפסק ונראה לי כי הצעתה הבסיסית של המדינה להעביר למשיב, בשלב זה, סכום חודשי שיש בו כדי לספק את צרכיו השוטפים, מגלמת איזון נכון וצודק בין זכותו לקבל את פירות פסק הדין באופן מיידי ובין חשש המדינה כי לא תוכל לקבל בחזרה את הכספים, ככל שערעורה יתקבל. יחד עם זאת, נראה לי שהסכום שהציעה המדינה נמוך מדי בנסיבות העניין ועל כן ראוי להעלותו כך שיהיה בו כדי לבטא את העובדה שהמשיב אמנם זכה בסכום כסף משמעותי בתביעתו והוא זכאי ליהנות חלקית מפירות זכייתו.

10.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת במובן זה שניתן עיכוב ביצוע למימוש מיידי של פסק הדין ואולם המדינה תשלם למשיב, מדי חודש – סכום כולל של 12,000 ש"ח (מבלי שהמשיב יידרש גם להציג הסכם שכירות) וזאת עד להכרעה בערעור, ובכפוף לאמור בה.