ע"א 4679/01 אבי פרידמן נ. פקיד שומה עכו - נהריה

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3789/98 אבי פרידמן ובניו בע"מ נ' פקיד שומה עכו-נהריה .

1.העותרת היא חברה שעוסקת ברכישה, בנייה, החזקה והשכרה של מבנים. העותר הוא מנהלה ובעל מניות בה. העותרת קיבלה (ביום 18.3.1991) כתב אישור למבנה (להלן: הנכס המאושר) מאת מינהלת מרכז ההשקעות להחלת הפרק השביעי לחוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט1959- (להלן: החוק). בכתב האישור נקבע, בין היתר, בסעיף 3(ג) כי: "מילוי התנאים הבאים והוראות החוק יהיו תנאי הכרחי לקבל ההטבות שמקנה האישור: ... תנהלו הנהלת חשבונות נפרדת לנכס נשוא כתב האישור, בשיטת החשבונאות הכפולה בכל הנוגע להשקעה בנכס ולהשכרתו". ביום 17.1.96 שלח מרכז ההשקעות מכתב לעותרת ובו הודיע לה כי היא לא עומדת, בין היתר, בתנאי שנקבע בכתב האישור בדבר ניהול חשבונות נפרדים לנכס המאושר, וביקש את תגובתה. פקיד השומה סירב להעניק לעותרת את ההטבות על פי החוק בטענה שהיא הפרה, בין היתר, את תנאי הפרדת החשבונות שבכתב האישור.

2.העותרים ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה ותקפו את החלטת פקיד השומה שלא להעניק להם את ההטבות על פי החוק. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ד' ביין) בחן, בין היתר, אם מילאה המשיבה את תנאי הפרדת ניהול החשבונות. לאחר שקילת חומר הראיות הגיע למסקנה כי המשיבה לא עשתה הפרדה מוחלטת בניהול החשבונות בין הנכס המאושר ובין יתר הנכסים, ולפיכך לא עמדה בתנאי, ובדין שלל ממנה המשיב את ההטבות על פי החוק. על פסק דין זה ערערו העותרים לבית משפט זה. בית המשפט (כבוד השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד ו א' ריבלין) פסק:

"... בא כוח המערערים טען בפנינו כטענה מקדמית, כי לא ניתן לנהל בזמן אמת הנהלת חשבונות נפרדת לנכס שקיבל את אישור מרכז ההשקעות. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי משתמע באופן ברור כי המערערים לא עמדו בתנאי לניהול חשבונות נפרד כאמור ובכך הפרו את התנאי. אין אנו קובעים מסמרות לגבי נסיבות בהן תובאנה בפני הערכאה הראשונה ראיות מהן תשתכנע כי דרישה כזו אינה סבירה משום שאינה אפשרית. אין אנו קובעים מסמרות גם לגבי השאלה מהי הדרך לתקוף תנאי כזה המותנה על ידי מרכז ההשקעות. על כל פנים במקרה שלפנינו לא ניתן לקבוע כי טענת המערערים שלא ניתן לעמוד בתנאי, התקבלה על ידו של בית המשפט. מפסק הדין עולה היפוכו של דבר. משכך, דין הערעור להידחות. ...".

3.העותרים מבקשים לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענתם, בפסק דינו של בית המשפט העליון נקבעה הלכה לפיה יש לייחס הוצאות כלליות לנכס ספציפי בזמן אמת. הם מוסיפים וטוענים כי יש לקיים דיון נוסף בהלכה זו משום שהיא עומדת בניגוד לסעיף 18(ג) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], לפיו:

"כללה הכנסתו של אדם הכנסה שלגביה נקבע שיעור מס מיוחד או שהיא פטורה ממס (להלן - הכנסה מועדפת), ההוצאות שבהן עמד אותו אדם לשם השגת ההכנסה המועדפת יותרו לניכוי לפי סעיף 17 רק כנגד הכנסה זו; לא ניתן לקבוע את ההוצאות כאמור, ינוכה כנגד ההכנסה המועדפת חלק יחסי מן ההוצאות שבהן עמד בייצור כלל הכנסתו, כיחס ההכנסה המועדפת לכלל הכנסתו; אך רשאי שר האוצר להורות על אופן חלוקה אחר של ההוצאות אם ראה לעשות כן לפי הנסיבות".

המשיב מתנגד לעתירה לקיום דיון נוסף. לטענתו, פסק דינו של בית המשפט העליון מבוסס על ממצאי הערכאה קמא, בהתייחס לנסיבות המקרה הספציפי ואין בו כל הלכה שמקימה עילה לקיום דיון נוסף.

4.סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע לאמור:

"לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

במקרה דנן אישר בית המשפט העליון את קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי העותרת לא קיימה את התנאי בדבר הפרדה בניהול החשבונות בין הנכס המאושר ובין יתר הנכסים. בפסק הדין לא נקבעה הלכה משפטית אשר מקימה עילה לקיום דיון נוסף. לפיכך, דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית. העותרים ישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 5,000 ש"ח.