ע"א 47318-01-25 ע"א 47318-01-25

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.11.2024 בת"א 3361/09, שניתן על ידי כב' השופט א' דראל.

2.הרקע הרלוונטי לבקשה הוא בתביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשת לפיצוי בעבור נזקים שנגרמו להם בעקבות פיגוע ירי שבוצע בכביש 443 ביום 25.8.2001, שבו נרצחו בני הזוג שרון ויניב בן שלום ז"ל, ואחיה של שרון – דורון יוסף סווירי ז"ל. המשיבים הם עזבונות המנוחים; בנותיהם של שרון ויניב; וההורים, האחים והאחיות של המנוחים.

3.וזוהי השתלשלות ההליכים בתמצית: בימים 22.9.2014 ו-17.11.2017 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט מ' דרורי) את תביעת המשיבים, וקבע כי על המבקשת לשאת בנזקי התובעים בעקבות אובדן יקיריהם. בין היתר, נקבע בהחלטות אלו כי המשיבים זכאים לקבלת פיצויים עונשיים מהמבקשת, וזאת בהיותם ניזוקים משניים.

בהמשך הדברים, הוגשו ערעורים הדדיים בתיק לבית המשפט העליון – אשר התקבלו באופן חלקי והדיון בתיק הוחזר לבית משפט קמא. ביום 6.3.2023 ניתן פסק דין שבו נקבע כי ההורים ושניים מאחיהם של המנוחים עומדים בתנאי רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן, פ"ד מד (3) 397 (1990) (להלן: הלכת אלסוחה) – ועל כן זכאים לפיצויים עונשיים בתור ניזוקים משניים. במסגרת פסק דין זה, נפסקו לטובת הזוכים פיצויים עונשיים בסך מצטבר של 15,000,000 ש"ח והוצאות משפט בסך של כ-3,540,000 ש"ח (להלן: פסק הדין הראשון).

ערעורים שהוגשו על פסק הדין הראשון לבית משפט זה – נדחו (ע"א 3619/23 וע"א 3670/23). החשוב לענייננו הוא שפסק הדין בערעורים אלה ניתן בסמוך לאחר חקיקת החוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ד-2024 (להלן: חוק הפיצוי). על כן, הורה בית משפט זה על השבת התיק לבית המשפט המחוזי, וזאת על מנת "שידון בסוגיית הפיצויים לנוכח תחולת החוק החדש, וכל טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם."

על רקע דברים אלה, ביום 19.11.2024 ניתן פסק הדין נושא הבקשה שלפניי (להלן: פסק הדין השני). במסגרתו נקבע כי יש להחיל את תנאי הלכת אלסוחה כתנאים לזכאות לפיצוי לדוגמה לפי חוק הפיצוי לניזוקים משניים. על יסוד האמור, נקבע כי הניזוקים המשניים שהוכרו בפסק הדין הראשון – שני זוגות ההורים ושניים מאחיהם של המנוחים – יהיו זכאים לפיצוי לדוגמה מכוח החוק לפיצוי בסך 5,000,000 ש"ח. בסך הכל, נקבע כי המבקשת תחויב לשלם למשיבים 30,000,000 ש"ח, וזאת בניכוי סכומים שכבר שולמו מכוחו של פסק הדין הראשון. כן נפסקו לטובת המשיבים הוצאות משפט בסך של 1,755,000 ש"ח (שיצטברו על ההוצאות שנפסקו בפסק הדין הראשון).

4.זה המקום לציין כי פסק הדין הוא אחד מתוך שורה של פסקי דין והחלטות שניתנו לאחרונה בתביעות שהגישו נפגעי פעולות טרור, בני משפחות ועיזבונות של נרצחי פעולות טרור, נגד המבקשת – אשר חלק ניכר מהם מתבססים על הוראות חוק הפיצוי. כפי שיובהר, ביחס לחלק מפסקי הדין הללו הוגשו בקשות נוספות לעיכוב ביצוע.

5.המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין השני – הוא הערעור נושא הבקשה שלפניי. בערעור נטענו שתי טענות מרכזיות: ראשית, נטען כי בית משפט קמא שגה כשלא אפשר למבקשת להביא ראיות ביחס לתחולת החוק לגביה, באופן שפגע בזכותה להגן על עצמה. בהקשר זה, נטען כי לא היה מקום להפעיל את החוק החדש לצורך פסיקת פיצויים, כשהקביעה בעניין האחריות ניתנה בטרם החוק נחקק. המבקשת הוסיפה כי הסכום הקבוע בחוק לפיצוי בנוגע לנפגע שנגרמה לו נכות (5,000,000 ש"ח) הוא סכום מקסימום – שיש להפחית ממנו בהתאם לאחוזי הנכות שנגרמו לנפגע.

6.בד בבד עם הגשת הערעור, הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין השני.

המבקשת טוענת כי יש לעכב את ביצועו של פסק הדין; או לחילופין להפקיד את הסכום שנפסק בחשבון נאמנות של בא-כוח המשיבים, וזאת עד להכרעה בערעור. בהקשר זה, צוין כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, מאחר שמדובר בסכום גבוה מאוד שנפסק לטובת המשיבים – שמצבם הכלכלי אינו ידוע. מכאן שיש חשש שלא ניתן יהיה להשיב את הכספים למבקשת אם הערעור יתקבל. למבקשת ייגרם נזק אדיר מביצוע מידי של פסק הדין; ומנגד, למשיבים לא ייגרם כל נזק – הן מאחר שהם זכאים לתגמולים קבועים מהמוסד לביטוח לאומי; הן מאחר שהמשיבים גבו בפסקי דין קודמים סכום של למעלה מ-30,000,000 ש"ח.

המבקשת סבורה כי סיכויי הערעור אינם מבוטלים – מאחר שפסק הדין ניתן על בסיס חוק הפיצוי שנחקק לאחרונה, מבלי ליתן למבקשת הזדמנות להשמיע את עמדתה לגבי תחולת החוק עליה. לשיטתה מדובר בפגם היורד לשורש העניין.

7.המשיבים סבורים כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. לטענתם, סיכויי הערעור קלושים מאחר שזכאותם של המשיבים לקבלת פיצויים בעלי אופי עונשי כניזוקים משניים הוכרעה על ידי בית המשפט העליון והיא כבר חלוטה. משכך, אין כל בסיס לטענה כי המשיבים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק לפיצוי. עוד נטען כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המשיבים – זאת מאחר שמדובר בפסק דין כספי. המשיבים ציינו כי בהליכים אחרים טענה המבקשת לפני בית משפט זה כי היא במצב כלכלי גרוע מאוד. כמו כן, מאחר שגביית הכספים תעשה ממילא מסכומי הכסף שהוקפאו בידי מדינת ישראל – ביצוע פסק הדין לא יסב נזק כלכלי מידי למבקשת. המשיבים הוסיפו כי המבקשת נוהגת באופן קבוע בחוסר תום-לב, בכך שאינה ממלאת אחר הוראות פסקי דין קודמים, אלא לאחר הליכי גביה ממושכים ומסורבלים – ואף מסיבה זו אין להיעתר לבקשתם לעכב את ביצועה של החלטה זו.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתשובה לה – מצאתי כי דינה להתקבל באופן חלקי – כך שפסק הדין השני יבוצע באופן מידי, בכפוף להפקדת מחצית מכספי הזכייה בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור.

9.כידוע, נקודת המוצא היא כי ככלל, הגשת ערעור על פסק דין לא תביא לעיכוב ביצועו (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). המבקש לחרוג מכלל זה נדרש להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו – במובן זה שאם תידחה הבקשה והערעור יתקבל לבסוף – ייגרם לו נזק שאינו בר-תיקון או שלא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כאשר נהוג לראות במאזן הנוחות כשיקול המרכזי מבין השניים (ע"א 6000/23 מוסך יוסי קוסטה בע"מ נ' משולש תל יפו בע"מ, פסקה 6 (20.8.2023); ע"א 5965/23 בריטיש – ישראל השקעות בע"מ נ' שמיר, פסקה 6 (16.8.2023); ע"א 8903/23 פרץ בוני הנגב (1993) בע"מ נ' ששון, פסקה 5 (7.1.2024)).

10.במקרים בהם מדובר בפסק דין כספי – ייטה בית המשפט בדרך כלל שלא לעכב את ביצועו. זאת, אלא אם כן המבקש הוכיח שלמרות שמדובר בחיוב כספי – קיימים טעמים טובים המצדיקים לקבל את הבקשה ולעכב את ביצועו. בבחינת טעמים אלה יש להתייחס לשתי פרספקטיבות: הראשונה, נוגעת לנזק אפשרי מנקודת המבט של מבקש עיכוב הביצוע שלטענתו תשלום הסכום הפסוק יגרום לו נזק מידי. אלה הם פני הדברים כאשר ביצוע מידי של פסק הדין צפוי להביא להשלכות כלכליות בלתי-הפיכות עבור המבקש, בעוד שהנזק למשיב בעיכוב הביצוע אינו משמעותי.

הפרספקטיבה השנייה היא זו של המשיב בבקשה ונוגעת לאותם מקרים בהם קיים חשש שאם הערעור יתקבל, הוא לא יוכל להשיב את הסכום הפסוק ששולם לו. אלה הם פני הדברים למשל, כאשר המשיב נתון בקשיים כלכליים או מצוי בחובות לצדדים שלישיים – באופן המעורר חשש שמא הוא לא יוכל להשיב את הכספים אם הערעור יתקבל (ע"א 35377-10-24 זהר אנגלנדר חברה לנאמנויות בע"מ נ' אינסל (3.11.2024); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372-371 (מהדורה 3, 2012)).

בפסיקה נקבע כי לעתים העובדה שסכום החיוב שמתבקש לעכב את תשלומו הוא סכום גבוה מאוד – עשויה להטות כשלעצמה את הכף לטובת קבלת הבקשה. זאת מאחר שהעובדה שהחיוב הוא בשיעור משמעותי, עשויה להקים חשש לקושי למבקש עיכוב הביצוע, והיא אף מקימה בדרך כלל חשש מובנה לקושי של המשיב בהשבת הכספים אם הערעור יתקבל (ע"א 64898-12-24 מדינת ישראל נ' שושני, פסקה 12 (22.1.2025); ע"א 5833/24 פלונית נ' פקיד שומה נתניה, פסקה 10 (1.12.2024)).

11.ניישם את הדברים על עובדות המקרה דנן. במוקד הבקשה שלפניי ניצב פסק דין כספי. בחינת שיקולי מאזן הנוחות מעלה כי הם אינם מטים את הכף בצורה מובהקת לאחד מהצדדים. מנקודת המבט של המבקשת – טענתה כי דחיית הבקשה וביצוע פסק הדין באופן מידי יסבו לה נזק בלתי-הפיך נטענה בעלמא וללא ביסוס.

באשר למשיבים – המבקשת לא העלתה טענות קונקרטיות לגבי היכולת הכלכלית שלהם, ולא טענה לאינדיקציות ביחס למצבם הכלכלי שיש בהן לעורר חשש כי הם לא יוכלו להשיב את הפיצוי אם הוא ייפסק לזכותם והערעור יתקבל בסופו של דבר. יחד עם זאת, עניין לנו בחיוב בסכום גבוה ביותר – בסך של 30,000,000 ש"ח (ללא הוצאות משפט). כפי שהובהר לעיל, העובדה כי מדובר בסכום כה משמעותי, מקימה כשלעצמה חשש אינהרנטי שמא יהיה קושי להשיב את הגלגל לאחור מבחינת המשיבים אם הערעור יתקבל, ללא תלות בשאלת מצבם הכלכלי.

לצד שיקולים אלה, אני סבורה כי יש גם להביא בחשבון את עניינם של המשיבים – אשר ההליך בעניינם נמשך שנים רבות וארוכות, והם מבקשים ליהנות מפירות המאבק המשפטי הממושך שהם מנהלים מאז אובדן יקיריהם בפיגוע טרור שארע לפני כמעט 25 שנים. זאת הגם שהפיצוי שנפסק לזכותם הוא פיצוי בעל אופי עונשי, להבדיל מפיצוי שנועד לפצותם על נזק ממון שנגרם להם.

12.עוד הבאתי בחשבון שיקוליי את ההחלטות שקיבל בית משפט זה בהליכים קודמים דומים, שאף הם עסקו בבקשות לעיכוב ביצוע חיובים כספיים בסוגיות בעלות אופי דומה (ע"א 19638-12-24 הרשות הפלסטינית נ' פלונית ואח' (9.2.2025, לא פורסם); ע"א 8828/20 הרשות הפלסטינית נ' פלוני (10.5.2021)). בהחלטות אלה קבע בית המשפט כי יש להורות על הפקדת כמחצית מכספי הזכייה בקופת בית המשפט או בחשבון נאמנות של בא-כוח המשיבים, ולבצע את פסק הדין ביחס ליתרת החוב הפסוק בלבד. מטעמי אחידות ושוויון, אני סבורה כי יש להחיל קביעות דומות גם במקרה דנן.

אשר על כן, ובשקילת מכלול שיקולי מאזן הנוחות כמפורט, אני סבורה כי את החשש שהמשיבים יתקשו להשיב את כספי הזכייה אם הערעור יתקבל, ניתן לאיין באמצעות הפקדת מחצית מכספי הזכייה בקופת בית המשפט, עד להכרעה בערעור; ולא באמצעות עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין השני.

13.משזוהי המסקנה שאליה מוליכים שיקולי מאזן הנוחות – לא ראיתי צורך להידרש לסיכויי הערעור בשלב זה.

14.בטרם סיום יש לציין לחובת המבקשת כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר ניקיון כפיים. הבקשה הוגשה 30 ימים לאחר המועד שנקבע בפסק הדין לביצוע החיובים – קרי לאחר שהיה על המבקשת לקיים את הוראות פסק הדין בלא שהיא עשתה כן. למרות זאת, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בלא בקשה לצו ארעי בצדה, שישהה את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע.

בפסיקה נקבע כי שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן, פסקה 11 (10.11.2009); ע"א 2264/17 רישן בניין והשקעות בע"מ נ' נתנאל, פסקה 20 (28.2.2018)). במקרה דנן אינני סבורה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע רק בשל העיכוב בהגשתה, אולם לטעמי התנהלות המבקשת מצדיקה להשית עליה הוצאות משפט.

15.סוף דבר: אני מורה על קבלת הבקשה באופן חלקי, כך שהוראות פסק הדין יבוצעו, בכפוף לכך שמחצית מסכום הזכייה (בסך 15,000,000 ש"ח) תועבר לקופת בית המשפט, וזאת עד להכרעה סופית בערעור. יתרת סכום הפיצוי – בסך 15,000,000 ש"ח – לא תעוכב, ותשולם לאלתר למשיבים.

כמו כן, לא מצאתי כי יש מקום לעכב את תשלום הוצאות המשפט שנפסקו לטובת המשיבים בסך מצטבר של 5,265,000 ש"ח – והבקשה בנוגע לסכום זה נדחית.

בהתאם לאמור בפסק הדין השני, ככל שהמבקשת שילמה כבר פיצויים מכוח פסק הדין הראשון – הרי שסכומים אלה יופחתו מהסכום שיש לשלם באופן מידי למשיבים (פסקה 47 לפסק הדין השני).

16.חרף תוצאה זו – לאור התנהלות המבקשת, היא תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.