ע"א 4778/13 עזרא צברי נ. מדינת ישראל -פקיד הסדר המקרקעין למחוז תל אביב

מעשה בחלקה 19. ענייננו במחצית החלקה. בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו על מסמכים. מהמסמכים עולה התמונה הלכאורית הבאה:

18.2.1940 – מאיר לוי רוכש.

יולי 1949 – שלמה לוי (אחיו) רוכש ממנו.

31.12.63 – שלמה לוי מעביר מחצית מן המחצית (רבע) לאחותו אהובה צברי. דהיינו רבע נותר בבעלותו. בשלב מסוים שלמה לוי הולך לעולמו, ויורשיו הם אשתו עדה וילדיו יונה ויוסף. שלושת היורשים מוכרים את חלקיהם ב 3 הסכמים נפרדים לאלפסי. לכן אלפסי מחזיק כיום 5/20 (או 10/40) מכלל החלקה.

אהובה צברי הולכת לעולמה ויורשים אותה 5 ילדיה והם המערער ו 4 אחיותיו (שרה, ציונה, ציפורה ויונה).

4 אחיות מוכרות ב-4 הסכמים נפרדים בין השנים 2009-2007 את חלקיהן לעמרני ולהר כרמל באופן שעמרני זכאי ל-7/40 והר כרמל ל-1/40.

לטענת המערער, כל העברות דלעיל בטלות ומבוטלות באשר קמה לו הזכות להירשם במסגרת הליכי ההסדר כבעלים מכח התיישנות רוכשת לפי סעיף 52 לפקודה.

מבלי להידרש לכל הנימוקים שהובאו על ידי בית משפט קמא בפסק דינו, נזכיר תחילה את צו המניעה בהליך שהתקיים בשנת 1997, אשר בו הצהיר בא כוחו של המערער כי בקשתו להיכנס לנכס היא אך ורק לצורך טיפול באמו. המערער טוען כי בא כוחו לא ייצג אותו אך אציין כי בסיכומים בבית המשפט קמא נכתב כי המערער היה צד רק להליך של צו מניעה הזמני (סעיף 2(א) לסיכומים). נספר כי בעקבות אותו הליך בבית המשפט התנהל הליך של בוררות שבו נקבע כי לאהובה צברי יש רק רבע מהנכס כך שאלפסי רכש רבע מהנכס כדין מיורשי שלמה לוי.

עוד אציין, כי בקשתו של המערער היא בעקבות הליכי הסדר ואין צורך להרחיב את הדיבור על משמעות סעיף 81 לפקודה. גם מהודעתו במשטרה עולה כי המערער היה מודע להליכי ההסדר בזמן אמת. לכן, קשה להלום כי עניינו של המערער נכנס לגדר סעיפים 97-93 לפקודה. ובכלל, קשה להלום כי למערער זכות עצמאית משל עצמו שאינה נשאבת מזכותה של אמו המנוחה. אף קשה להלום, כי צו הירושה שבו האם הורתה במיוחד לגבי הנכס היה ריק מתוכן (ולא נעלם מעיני כי בצוואה נכתב שהאם קיבלה את כל הנכס מאחיה מאיר לוי בניגוד להסכם המתנה). אף קשה להלום כי בהליך אגבי מעין זה, המערער יכפור בזכויותיהן של אחיותיו אשר מכרו כאמור את חלקיהן בנכס לעמרני והר כרמל.

הטענה הלכאורית היחידה שעומדת למערער היא שבית המשפט לא מיצה את הדיון בראיות הצדדים. כשלעצמי, התקשיתי לראות כיצד ניתן לסתור את כל המסמכים דלעיל ואת כל העובדות שפורטו לעיל ואף אם אצא מנקודת הנחה שהמערער התגורר במקום גם לפני 1997, איני סבור כי יש בכך כדי לקדם את עניינו.

לאור זאת, בית המשפט המליץ למערער למשוך את ערעורו. בית המשפט גם הפנה תשומת לב המערער כי הוא צפוי לסיכון של ממש לתביעה לדמי שכירות ראויים או נזקים בגין אי פינוי.

משנדחתה המלצת בית המשפט התיק יועבר להרכב, אם לדיון אם לכתיבה.