ע"א 4784-22 ע"א 4784-22

1.בעוד שתחילה הוגשה הבקשה שלפניי כ"בקשה לקבלת החלטה דחופה", הלכה למעשה, התבקש בה סעד זמני לתקופת הערעור. זאת, מבלי שפורטו בבקשה הרכיבים הנדרשים לבחינתה ובכללם "מאזן הנוחות" וסיכויי הערעור. לפנים משורת הדין, מאחר שהמבקש אינו מיוצג בהליך זה, אפשרתי לו להגיש הודעה המנמקת את בקשתו. על כן, הוגשה הבקשה דנן למתן סעד זמני בערעור.

2.בתמצית יתואר, כי המבקש ערער על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 57980-02-20; השופטת ר' ברקאי) מיום 12.6.2022, שבו התקבלה באופן חלקי בקשה לסילוק על הסף של תביעה שכנגד אותה הגיש המבקש ונקבע מועד להגשת כתב תביעה מתוקן. הערעור תלוי ועומד ונקבע לדיון ביום 22.11.2023.

3.בבקשה שלפניי לא התבקשתי לעכב את ביצוע פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי מושא הערעור, אלא "לבטל למעשה" את החלטתו מיום 28.3.2023, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להאריך פעם נוספת את מועד הגשת כתב התביעה שכנגד המתוקן, הפעם עד לאחר ההכרעה בערעור. באותה החלטה, ניתנה למבקש ארכה להגשת כתב התביעה שכנגד המתוקן עד ליום 20.4.2023.

4.לטענת המבקש, אין טעם כי יגיש כעת כתב תביעה שכנגד מתוקן, מאחר שאם הערעור יתקבל יידרש תיקון כתב התביעה שכנגד פעם נוספת. ב"במקרה הרע יותר", כלשון המבקש, יראו בהגשת התביעה שכנגד במתכונתה המצומצמת כ"מעשה עשוי". מנגד, המשיב 1 מתאר, בין היתר, כי המבקש פנה לבית המשפט המחוזי מספר פעמים, הן לפני הגשת הערעור הן לאחר הגשתו, לקבלת ארכות להגשת כתב התביעה שכנגד המתוקן. כעת, משלא ניתן לו מבוקשו בהחלטה מיום 28.3.2023, הוא פונה לערכאת הערעור במעין "forum shopping". המשיב 1 מוסיף וטוען, בין היתר, כי לא ניתן להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.3.2023 מאחר שהיא מסוג ההחלטות שלא תינתן רשות ערעור עליהן בהתאם לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו); כלל לא הוגשה בקשת רשות ערעור; ואין לאפשר את "עקיפת" מגבלות הצו בדרך של קבלת סעד זמני כמבוקש.

5.דין הבקשה להידחות. המבקש בחר להפנות את בקשתו כלפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.3.2023. אולם, על החלטה זו לא הגיש בקשת רשות ערעור. ממילא, ספק רב מאוד אם הוראות סעיף 1(1) לצו מאפשרות ליתן רשות ערעור עליה. מכאן שאין מקום לסעד המורה לעכבה, לא כל שכן לבטלה. גם לו הייתי נכון להתעלם מקושי ניכר זה ולהניח כי מבוקש לעכב את פסק הדין החלקי מושא הערעור, ולא את ההחלטה האמורה, הרי שמאזן הנוחות אף הוא אינו תומך במבוקש שכן אם הערעור יתקבל ניתן יהא להשיב את המצב לקדמותו באמצעות פסיקת הוצאות. סיכון זה, מטבע הדברים, מונח לפתחו של המשיב 1. כל זאת לצד קשיים נוספים העולים מעיתוי הגשת הבקשה. נוכח מסקנתי זו אף איני רואה לחוות דעה ביחס לסיכויי הערעור.

6.הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין מצאתי להותיר את סוגיית פסיקת ההוצאות בגין בקשה זו לשיקול דעתו של ההרכב שידון בערעור.