ע"א 4798/12 מטטוב דימיטרי נ. ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית

השופט י' עמית :

שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.5.2012 (כבוד סגן הנשיאה ש' ברלינר), שעניינם תביעת המערער בע"א 4798/12 (להלן ולשם הנוחות: המערער ) על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

1.

המערער, יליד 10.2.1975, נפגע בתאונת דרכים ביום 14.10.2006, ובעקבות התאונה אושפז למשך 65 ימים, במהלכם עבר טיפולים וניתוחים. נכותו הרפואית המשוקללת של המערער כתוצאה מהתאונה הועמדה על 31.15% בהתאם לחוות דעת המומחים שמונו על ידי בית המשפט (10% בתחום האא"ג, 15% בתחום הפלסטי חופף לנכות נכות שנקבעה בתחום העיניים, ו-10% בתחום הנוירולוגי-נפשי). בפסק הדין נקבע כי לחבלת הראש השפעה ממשית על כושרו של המערער להשתכר, וכי על פי חוות דעתו של מומחה השיקום, ד"ר זליג, סיכוייו להשתכר בשוק החופשי נמוכים. לאור זאת, ובהתחשב בנכות הרפואית, העמיד בית משפט קמא על 50% את השפעת התאונה על כושר עבודתו של המערער. פסק הדין סוקר את עלילותיו של המערער לפני התאונה: המערער עלה לישראל בשנת 1991, התגייס בפרופיל 97 וסיים טירונות ביחידה קרבית בהצטיינות, אך כעבור שנה ערק מהשירות עקב בעיות כלכליות בבית. בהמשך, החל המערער ללמוד הנדסאות ואלקטרוניקה, אך עזב את לימודיו, ככל הנראה על רקע מצוקה כלכלית. בשלב מסויים החל המערער לצרוך סמים קשים, חלה בצהבת נגיפית, והסתבך בפלילים, אך סיים הליך גמילה ושיקום ואף עבד משך כשנה וחצי כמדריך נפגעי סמים. עבודתו של המערער לא הייתה רצופה ומסודרת והוא לא רכש לעצמו מקצוע (אם כי הוא בעל רישיון כמנופאי). מנגד, בעקבות נישואיו ולידת בנו, התייצבו חייו של המערער וניתן להסיק מעברו כי חש אחריות כלפי משפחתו ועבד על מנת לסייע לה במישור הכלכלי. בהתחשב בכל אלה, קבע בית משפט קמא כי יש להניח שאלמלא התאונה המערער היה משתכר נמוך מהשכר הממוצע במשק אך גבוה משכר המינימום.

לסופו של יום, פסק בית משפט קמא למערער את הסכומים הבאים: בגין הפסד השתכרות לעבר (67 חודשים מאז התאונה) ולעתיד – סכום גלובלי של 700,000 ₪; בגין הפסד פנסיה – 40,000 ₪; בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 200,000 ₪; בגין הוצאות נסיעה מוגברות – 25,000 ₪; בגין הוצאות רפואיות עבר ועתיד – סך 60,000 ₪; בגין נזק בלתי ממוני – 85,795 ₪. סך הכל – 1,110,795 ₪. מסכום זה הורה בית המשפט להקפיא 550,000 ₪ בגין קיצבת נכות כללית שקיבל ואמור המערער לקבל על פי חוות דעת אקטוארית (בית המשפט הורה על הקפאת הסכום, מאחר שבשלב זה נקבעה למערער דרגת אי כושר זמנית בשיעור 75% המסתיימת ביום 31.12.2012).

2.

על פסק הדין נסבים שני הערעורים שלפנינו.

כנהוג במקומותינו, תקף המערער את פסק הדין בכל אחד ואחד מראשי הנזק. כן נטען כי טעה בית משפט קמא בקביעת הנכות הרפואית המשוקללת, בין היתר, משום שלא צירף אליה את הנכות בתחום העיניים, ובשל גריעת 10% מהנכות בתחום הנפשי נוכח מצב קודם. עוד נטען כי היה על בית משפט קמא להעמיד את אובדן השכר לעתיד על 100% או 80% ולפסוק סכום גבוה יותר בראש הנזק של שכר המערער לעבר ולעתיד.

מנגד, טענו המערערים בע"א 4991/12 (להלן ולשם הנוחות: המשיבים ), כי בית משפט קמא טעה בקביעת ניכויי המל"ל ובסכום שהורה להקפיא, באשר היה עליו להתחשב בחוות דעת אקטוארית מעודכנת על פי מצבו המשפחתי של המערער דהיום. עוד הלינו המבטחות על כך שבית המשפט העמיד את הפגיעה בהפסד ההשתכרות של המערער על 50% ועל קביעתו כי המערער היה משתכר יותר משכר המינימום.

3.

אומר בקצרה, כי לא מצאתי ממש במרבית טענותיו של המערער. אשר לנכות הרפואית, הרי שעל פניו קיימת חפיפה בין נכותו של המערער בשיעור 10% בגין צלקות במצח ובלחי (כפי שנקבע בתחום העיניים) לבין הנכות בשיעור של 15% בגין צלקות במצח, בלחי, בגבה ובקרקפת (כפי שנקבע בתחום הפלסטי). הן המומחה השיקומי והן המומחה בתחום הנפשי הסכימו כי יש להפחית 10% משיעור נכותו של המערער בשל מצב קודם לתאונה, ורשאי היה בית משפט קמא לאמץ את חוות דעתם. אף אין מקום להתערבות בקביעת שיעור אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, נושא הנמצא בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, וכך גם איני רואה לקבל השגות המערער על ראשי הנזק השונים, באשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא.

עם זאת, מצאתי כי יש מקום להתערבות בשתי נקודות בפסק דינו של בית משפט קמא, שיש בהן להשפיע בסופו של יום על הסכום הכולל שנפסק לזכות המערער.

4.

באשר לערעור המשיבים, איני רואה סיבה מדוע לא להתחשב בחוות הדעת האקטוארית המעודכנת, ולפיה שווי תגמולי המל"ל שעשוי המערער לקבל בהתחשב בתוספת הקיצבה בגין התלויים (בת זוג וילד) עומד על 686,317 ₪, כך שיש מקום להקפיא סכום זה במקום הסכום של 550,000 ₪ כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא.

5.

בערעורו של המערער, יש מקום להתערבות בראש הנזק של אובדן ההשתכרות לעבר ולעתיד על פי הנתונים והקביעות של בית משפט קמא עצמו, ומבלי להתערב בקביעות אלה. כאמור, בית המשפט קבע כי אובדן ההשתכרות של המערער עומד על 50% וכי בסיס השכר אמור לנוע בין שכר המינימום לבין השכר הממוצע במשק. על פי קביעה זו, "גבולות הגזרה" של בסיס השכר אמורים לנוע בין כ-4,000 ₪ נטו לבין כ-8,000 ₪ נטו. מאחר שתקופת ההפסד לעבר (67 חודשים) ולעתיד ידועה, וידוע הנתון של אובדן כושר השתכרות בשיעור 50%, הרי שלפנינו משוואה בת נעלם אחד, וניתן לשחזר במעין "הנדסה חוזרת" ( Reverse Engineering )

את בסיס השכר שעמד בפני בית משפט קמא שעה שפסק סכום גלובלי של 700,000 ₪. על פי נתונים אלה, יוצא כי בית המשפט העמיד את בסיס השכר על כ-4,000 ₪ לחודש, מה שאינו עולה בקנה אחד עם קביעתו-שלו לגבי בסיס שכר הנע בין שכר המינימום לבין השכר הממוצע במשק.

אשר על כן, ובהתחשב בתקופת אי כושר מלאה של כשלוש שנים (בהתאם לתקופות אי הכושר שנקבעו על ידי המל"ל ותקופת השיקום של כשנתיים במכון שפיצר) ועל פי חישוב של 5,500 ₪ נטו לחודש לעבר ולעתיד ותיקון בהתאם של הפסדי הפנסיה, יש להוסיף לפסק הדין סכום של כ-275,000 ₪.

6.

התוצאה הסופית היא, כי שני הערעורים מתקבלים באופן חלקי, כך שלסכום הפיצוי הכולל שנפסק בבית משפט קמא יתווסף הסך של 275,000 ₪, כך שסך הפיצוי נכון ליום פסק הדין יעמוד על 1,385,000 ₪ (במעוגל) במקום הסך של 1,110,795 ₪, והסכום שיוקפא יעמוד על 686,317 ₪ במקום הסך של 550,000 ₪. ניכוי התשלומים התכופים ייעשה לאחר "חילוץ" שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%. יתר הוראות פסק הדין יעמדו על כנן.

אין צו להוצאות. הפיקדונות יוחזרו למפקידיהם.