ע"א 4825-23 ע"א 4825-23

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' אלון), מיום 25.4.2023, ב-ת"א 51045-10-21.

רקע הדברים והליכים קודמים

1.ביום 31.3.2016 נערך הסכם מכר בגדרו מכר המבקש 1, למשיב, את דירת מגוריו בכפר אבו סנאן (להלן: הדירה ו-הסכם המכר). בדירה זו התגוררו אז, ומתגוררים עד היום, המבקש 1 ובת-זוגו, היא המבקשת 2. בד בבד עם כריתת הסכם המכר, ביום 1.4.2016, נערך הסכם שכירות בין הצדדים לתקופה של 24 חודשים, מכוחו המשיכו המבקשים להתגורר בדירה תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 1,800 ש"ח. ביום 1.4.2018 נחתם הסכם שכירות נוסף לתקופת זמן זהה.

2.ביום 1.7.2020 הגיש המשיב, לבית משפט השלום בחיפה, תביעה לפינוי מושכר נגד המבקשים (תא"ח 15299-01-20; להלן: התביעה לפינוי מושכר).

3.במקביל לבירור התביעה לפינוי מושכר, הגישו המבקשים, לבית המשפט המחוזי בחיפה, את התביעה למתן סעד הצהרתי שבמוקד הערעור דנן (ת"א 51045-10-21; להלן: התביעה למתן סעד הצהרתי). בגדרי תביעה זו, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר שהסכם המכר הינו הסכם פיקטיבי שנחתם למראית עין ועל כן אינו מחייב; ולחלופין, בהינתן זכותה של המבקשת 2 במחצית מהדירה מכוח הלכת השיתוף, התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר שהסכם המכר הקנה למשיב רק מחצית מהזכויות בדירה (את חלקו של המבקש 1 בלבד).

4.ביום 22.2.2022 נערך דיון בתביעה לפינוי מושכר. לאחר דיון שהתקיים מחוץ לפרוטוקול, הגיעו הצדדים להסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין (השופטת כ' ג'דעון); ועיקריה כדלקמן: יינתן פסק הדין המורה למבקשים לסלק את ידם מהדירה. פסק הדין יעוכב, בכפוף לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך של 1,800 ש"ח, וכניסתו לתוקף תהא כפופה לפסק הדין שיינתן בתביעה למתן סעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי.

5.ביום 25.4.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת א' אלון) בתביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשים. בו ביום הגיש המשיב לבית משפט השלום, במסגרת התביעה לפינוי מושכר, בקשה לחתימה על פסיקתה, בגדרה התבקש בית משפט השלום להורות כי פסק הדין מיום 22.2.2022, המורה על סילוק יד המבקשים מהדירה, נכנס לתוקף.

6.ביום 14.5.2023, הגישו המבקשים, לבית המשפט המחוזי, בקשה לעיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין (או למתן סעד זמני למניעת סילוק יד המבקשים מהדירה), עד להגשת ערעור לבית משפט זה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 22.5.2023 (השופטת א' אלון). בפתח החלטתו של בית המשפט המחוזי, צוין כי:

"בענייננו, פסק הדין לא כלל החלטה אופרטיבית ביצועית, אלא דחה את ההצהרה שהתבקשה על ידי המבקשים כי הסכם המכר בטל. זכותו של המשיב לפעול ביחס לדירה הרשומה על שמו איננה תולדה של פסק הדין, אלא מכוח אחר, חיצוני לפסק הדין, הוא הרישום בלשכת רישום המקרקעין. סבורני כי יש לעמוד על ההבדל המהותי בין בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין הנותן סעד הצהרתי, שגם הוא ניתן במשורה, ושיש בו כדי לשנות את המצב המשפטי שקדם לו, לבין פסק דין הדוחה סעד הצהרתי מבוקש, קרי שאינו משנה את אותו מצב משפטי ששרר טרם נתינתו ועניין זה פועל לחובת המבקשים במתן סעד לעיכוב ביצוע." (פסקה 13 להחלטה).

לצד האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי האכסניה המתאימה לבירור הבקשה לעיכוב ביצוע היא בבית משפט השלום, בגדרי ההליך לפינוי מושכר: "משקשרו הצדדים את פינוי הדירה בהתאם לתוצאות פסק הדין, ומשהסעד המבוקש הוא עיכוב ביצוע לצורך מניעת פינוי, הרי שבית משפט השלום בחיפה שפסק באשר לפינוי הדירה, הוא האכסניה המתאימה לבקשתם לעיכוב הביצוע." (פסקה 15 להחלטה).

יובהר כי בקשת המבקשים בפני בית המשפט המחוזי הייתה לעיכוב ביצוע קצר-מועד/ מתן סעד ארעי, לתקופה שעד הגשת ערעור לבית משפט זה, ועל כן אין הם מנועים מהגשת הבקשה דנן (ראו: ע"א 2631/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסארוה (17.6.2015)).

7.כחודש לאחר מכן, ביום 19.6.2023, ניתנה החלטת בית משפט השלום (השופטת כ' ג'דעון) בבקשת המשיב למתן פסיקתה, בגדרה הורה על כניסת פסק הדין מיום 22.2.2022 לתוקף מידי, כך שעל המבקשים לסלק את ידם מהדירה עד ליום 20.7.2023.

8.ביום 25.6.2023 הוגש הערעור דנן, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי.

עקב הגשת הערעור, ביום 29.6.2023, הגישו המבקשים, לבית משפט השלום, בקשה לביטול החלטתו מיום 19.6.2023, אשר הורתה למבקשים לסלק ידם מהדירה עד ליום 20.7.2023. ביום 8.8.2023 נדחתה בקשת המבקשים לביטול ההחלטה (השופטת כ' ג'דעון), תוך שנקבע כי: "רצו [המבקשים] לעכב את ביצועו של פסק הדין הנ"ל עד למתן פסק דין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, היה עליהם להגיש בקשה חדשה לעיכוב ביצוע לאור התפתחויות שהיו, אולם הם לא עשו כן, וזאת חרף החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.5.2023 אשר דחתה את בקשתם לעיכוב ביצוע שהוגשה שם."

הבקשה לעיכוב ביצוע

9.ביום 29.8.2023 הוגשה הבקשה נושא החלטה זו, לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה למתן סעד הצהרתי. הבקשה הוגשה בחלוף כחודשיים ממועד הגשת הערעור (אשר הוגש, כאמור, ביום 25.6.2023).

בהחלטתי מיום 29.8.2023, התבקשה תגובת המשיב לבקשה, וכן ניתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בתביעה למתן סעד הצהרתי, לרבות השלכותיו על כניסתו לתוקף של פסק הדין בתביעה לפינוי מושכר מיום 22.2.2022.

10.בבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה, מכיוון שעסקינן בפינוי דירת המגורים של המבקשים (ובה מתגוררים עמם שלושת ילדיהם הקטינים), והם עלולים למצוא עצמם ללא קורת גג. כמו כן, במישור מאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי לא ייגרם כל נזק למשיב ככל שיעוכב פינוי הדירה, שכן דירה זו משמשת עבורו כדירה להשקעה (על פי הצהרותיו), והמבקשים ימשיכו להפקיד את דמי השכירות החודשיים בסך 1,800 ש"ח עד להכרעה בערעור. אשר לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי אלו אינם מבוטלים.

11.המשיב הגיש תגובתו לבקשה לעיכוב ביצוע ביום 15.10.2023.

ראשית, המשיב טוען כי על פי הסכמת הצדדים בתביעה לפינוי מושכר, מיום 22.2.2022, כוונת הצדדים הייתה לכרוך את תוצאת הליך פינוי המושכר בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתביעת המבקשים, "ולאו דווקא בפסק דין חלוט שאין עליו עוד ערעור".

שנית, לעניין אמות המידה למתן עיכוב ביצוע או סעד זמני, המשיב טוען כי אלו אינן מתקיימות בענייננו: אשר למאזן הנוחות, המשיב טוען כי אם המבקשים יפונו מהדירה וערעורם יתקבל, הם "יוכלו לחזור לדירה ולא ייגרם להם כל נזק בלתי הפיך". מנגד, כך טוען המשיב, כל עוד המבקשים אינם מפנים את הדירה הוא אינו יכול ליהנות מנכס שרכש ממיטב כספו, ואיננו יכול להשכירו לצדדים שלישיים בדמי שכירות ראויים (שעולים, לטענתו, על סך 1,800 ש"ח שמשלמים המבקשים). אשר לסיכויי הערעור, טוען המשיב כי אלו אינם גבוהים, ומבסס טענתו זו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי העומד בבסיס הערעור.

שלישית, המשיב טוען כי נפל שיהוי רב בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, אשר די בו כדי להצדיק את דחייתה. לטענת המשיב, היה על המבקשים לפנות את הדירה כבר ביום 20.7.2023, בעוד הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק בחלוף למעלה מחודש ממועד זה – ביום 29.8.2023. זאת עשו המבקשים, לטענת המשיב, רק מכיוון שנפתח נגדם תיק הוצאה לפועל ובגדרו נקבע מועד לפינויים מהדירה.

לנוכח הטעמים המפורטים לעיל, סבור המשיב כי דין הבקשה להידחות. לחלופין, מבקש המשיב כי ככל שתתקבל בקשת המבקשים, יותנה עיכוב הביצוע בתנאים כדלקמן: "יתבקש כב' בית המשפט להתנות עיכוב הביצוע בהפקדת סכום נכבד וערבות צד ג' של אדם בעל יכולת להבטחת שלום ותקינות הדירה ואף הבטחת פינוי [המבקשים] מהדירה עם מתן פסק דין סופי ללא הליכי הוצל"פ, בכדי שלא לגרור את המשיב להליכי פינוי ולהוצאות בלתי מוצדקות נוספות".

דיון והכרעה

12.אקדים אחרית לראשית, ואציין כבר עתה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל, כפי שיפורט להלן.

13.בפתח הדברים אתייחס לשאלה פרוצדורלית. נראה כי בית המשפט המחוזי, בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע עד להגשת ערעור, ייחס משקל מכריע לכך שתוצאת פסק הדין שעיכובו התבקש היא אי-מתן סעד הצהרתי, בקבעו כי: "עניין זה פועל לחובת המבקשים". המשיב, מצידו, טוען כי אין מקום לבקש עיכוב ביצוע בנסיבות דנן, ולמעשה מדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני בשלב הערעור.

אכן, המבוקש בענייננו הוא עיכוב של פסק דין אשר דחה תביעה למתן סעד הצהרתי, ובכך, על פניו, לא שונה מצב הדברים שהיה קודם להגשת התובענה, והנטייה תהא לדחות בקשה לעיכוב ביצוע מטעם זה. ברם, בפועל, הצדדים הם שהכפיפו, בהסכמה, את ביצוע פסק הדין בתביעה לפינוי מושכר לתוצאות התביעה למתן סעד הצהרתי. בכך הפכה הסכמת הצדדים את פינוי המבקשים מהדירה לפועל יוצא של פסק הדין בתביעה למתן סעד הצהרתי, ואת פסק הדין הדוחה את התביעה לסעד הצהרתי לפסק דין בעל נפקות אופרטיבית המשנה את המצב הקיים.

יתר על כן, בית משפט זה עמד בעבר על כך שהגדרתו הרחבה של המונח "עיכוב ביצוע", חובקת כל בקשה ל-"התליית פעולתה של החלטה"; ואף נעתר בעבר לבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין הדוחה תובענה למתן סעד הצהרתי, כבענייננו (בש"א 6801/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד מט(3) 258, 261 (1995); בש"א 1440/95 אורנן נ' עמותת קונסרבטוריון "דוניה ויצמן" (6.4.1995)). סבורני כי בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, ניתן לראות את פינוי המבקשים מהדירה כ-"ביצוע" פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי.

מכל מקום, גם אם נראה בבקשה דנן כבקשה למתן סעד זמני בערעור, כטענת המשיב, ולא כבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שאין לכך משמעות מעשית, נוכח העובדה שהמבחנים לבחינת שני סוגי הבקשות הנ"ל זהים הם (ראו, מני רבים: ע"א 204/20 פלוני נ' פלוני, פסקה 11 (8.3.2020)).

14.אגב האמור אציין כי לדעתי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהפנה את המבקשים לבית משפט השלום במסגרת החלטתו בבקשתם לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת ערעור. אמנם פסק דינו של בית משפט השלום בתביעה לפינוי מושכר הוא פסק הדין שכולל את הסעד האופרטיבי לפינויים של המבקשים מבחינה פורמלית, אולם המקור המהותי לביצועו של הפינוי הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי. אף למעלה מכך, יש להדגיש כי פסק דינו של בית משפט השלום אינו שנוי במחלוקת, והפך חלוט. הערעור דנן אינו מופנה (וברור היה כי לא אמור היה להיות מופנה) נגד פסק דין זה, אלא נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה למתן סעד הצהרתי. גם מטעם זה, בדין פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשתם לעיכוב ביצוע עד להגשת ערעור. הדברים אמורים בבחינת למעלה מן הצורך, משאין מדובר בהליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי, וסמכותו של בית משפט זה לפסוק בבקשה לעיכוב ביצוע נפרדת מסמכות בית המשפט המחוזי.

15.ומכאן לגופה של הבקשה.

ראשית, יש לבחון, במנותק משאלת הסכמת הצדדים בהליך לפינוי מושכר, האם יש מקום להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב פינוי המושכר עד להכרעה בערעור.

הכלל הוא כי אין לעכב את ביצועו של פסק דין (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). סעד זמני לתקופת הערעור או צו לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור, יינתנו רק בהתקיים שני תנאים: כאשר סיכויי הערעור טובים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין שני רכיבים אלו מתקיים קשר של "מקבילית כוחות"; אך ההלכה הפסוקה העניקה את משקל הבכורה למאזן הנוחות (ע"א 770/23 קרן נ' פלוטקין, פסקה 20 וההפניות שם (27.3.2023)).

בענייננו, נראה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים, משמדובר בפינוי המבקשים מדירת מגוריהם. ההלכה הנוהגת היא כי מקום בו מדובר בפינוי דירת מגורים, ייטה מאזן הנוחות לטובת עיכוב ביצוע הפינוי, בשל ההשלכות של פינוי אדם ממקום מגוריו (ראו, למשל: ע"א 7691/21 מירקוב נ' הנאמן ליישום הליכי חדלות פרעון של חברת פפושדו בע"מ, פסקה 10 וההפניות שם (23.11.2021)). באשר למשיב, לעומת זאת, הרי אין הוא מכחיש שהאינטרס שלו בדירה, למצער לעת הזאת, הינו הפקת הכנסה מהשכרתה.

כשאלו הן הנסיבות, ניתן לקבוע שככל שתשלום דמי השכירות יובטח, נוטה מאזן הנוחות באופן כה מובהק לטובת המבקשים, עד שדי בכך שהערעור שהגישו אינו מופרך ונעדר סיכוי על פניו, על מנת שדין בקשתם להתקבל. לעניין סיכויי הערעור אסתפק בלציין שבפני המבקשים אתגר לא פשוט כלל ועיקר אולם לא מצאתי לקבוע שהערעור הינו נעדר סיכוי ומופרך על פניו.

16.אשר לטענה בדבר שיהוי שנפל בהגשת הבקשה – על פי החלטת בית משפט השלום מיום 19.6.2023, היה על המבקשים לפנות את דירתם עד ליום 20.7.2023. הערעור דנן הוגש לבית משפט זה כבר ביום 25.6.2023, אך הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק ביום 29.8.2023, למעלה מחודש ממועד הפינוי שנקבע. אכן, דומה כי נפל שיהוי בהגשת הבקשה. אולם, על אף שהמבקשים לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע בסמוך להגשת הערעור, סבורני כי אין לראות בהם כמי שבחרו ב-"שב ואל תעשה" באופן המצדיק את דחיית בקשתם: בד בבד עם הגשת הערעור לבית משפט זה, פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה לביטול החלטתו מיום 19.6.2023 שהורתה להם לסלק ידם מהדירה עד ליום 20.7.2023. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 8.8.2023 (השופטת כ' ג'דעון), בעוד הבקשה לעיכוב ביצוע דנן הוגשה, כאמור, ביום 29.8.2023. בנסיבות אלה, ומשלא השתכנעתי כי מתקיימות נסיבות של הסתמכות או שינוי מצב לרעה של המשיב, לא מצאתי בשיהוי שנפל בהגשת הבקשה טעם מספק לדחייתה.

17.שנית, יש לבחון האם יש לפרש את ההסכמה בין הצדדים בגדרי ההליך לפינוי מושכר ככזו אשר משנה את המסקנה דלעיל, כך שהמבקשים למעשה מנועים מלפנות בבקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור.

הסכמת הצדדים בתביעה לפינוי מושכר הייתה כדלקמן: "הגענו לידי הסכמה ולפיה יינתן היום פסק דין המורה ל[מבקשים] לסלק את ידם מהדירה... פסק הדין שיינתן בהליך זה יהיה כפוף לפסק הדין שיינתן בבית המשפט המחוזי במסגרת תביעה ת.א. 51045-10-21".

נוסח הדברים יכול להתיישב עם טענת המשיב לפיה הוסכם להכפיף את צו הפינוי רק לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, להבדיל מהמתנה להפיכתו של פסק הדין לחלוט. יחד עם זאת, לו כוונת הצדדים הייתה לקבוע שלא יהיה בהגשת ערעור על פסק הדין שיינתן בבית המשפט המחוזי כדי לעכב את ביצוע צו הפינוי, ניתן היה לקבוע כך במפורש. בנסיבות דנן, הואיל ועסקינן בדירת מגורים, יש מקום לצפות ללשון מפורשת כדי לשלול מראש את זכותו של המחזיק בדירה לעתור לעיכוב ביצוע לרגל ערעור שהגיש. על כן ולא בלי התלבטות, לא ראיתי לקבל את טענת המשיב לפיה ההסכמה במסגרת התביעה לפינוי מושכר חסמה מראש את דרכם של המבקשים לעתור לעיכוב ביצוע.

18.אשר על כן – הבקשה מתקבלת. ניתן בזאת צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 25.4.2023, בת"א 51045-10-21, במובן זה שלא ימומש פינוי המבקשים מהדירה לפי פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, מיום 22.2.2022, בתא"ח 15299-01-20, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה.

יתר התנאים שהוסכמו בין הצדדים במסגרת פסק הדין שניתן בתביעה לפינוי מושכר (ולרבות לעניין השלכת אי-תשלום דמי שכירות במועד) – יעמדו בעינם.

ככל שקיים חוב דמי שכירות כלפי המשיב, מובהר בזאת כי צו זה מותנה בפירעונו בתוך 5 ימים.

הצו לעיכוב ביצוע מותנה גם בכך שבתוך 30 יום המבקשים יפקידו בקופת בית המשפט סך של 12,000 ש"ח, או לחלופין ימציאו ערבות אוטונומית בסכום זה של תאגיד בנקאי או של חברת ביטוח הפועלים בישראל, להבטחת שלום ותקינות הדירה, תשלום דמי שכירות והבטחת פינוי המבקשים ככל שיידחה הערעור.

19.בנסיבות העניין, ובהינתן השיהוי שנפל בהגשת הבקשה – אין צו להוצאות.