ע"א 4950/04 זיוה סיסו נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בקשה למתן סעד זמני בערעור המורה על עיכוב ביצוע הליכי מימוש משכנתא שהוטלה על דירת המבקשים להבטחת חובם כלפי המשיב 1 (להלן – "הבנק").

בהתדיינות קודמת בין הצדדים באשר לתוקפה של המשכנתא טענה המבקשת 1, בעלת הדירה עליה הוטלה המשכנתא (להלן – "המבקשת"), כי הבנק אינו זכאי לממש את המשכנתא מכיוון שזו נעשתה שלא בהסכמתה. באותה התדיינות הגיעו הצדדים לכלל הסכם לפיו צומצם חובם של המבקשים לבנק מסכום של 2.5 מיליון ₪ לסכום של 1.2 מיליון ₪, תוך הסכמה שהמשכנתא שהוטלה על הדירה להבטחת החוב המקורי תשמש להבטחת סכום החוב המופחת, בלא שהמבקשים יעלו נגד השעבוד כל טענה. עוד הוסכם באותו הסדר, שהבנק יאפשר למבקש 2 (להלן – "המבקש") להשתתף במכרזים לביצוע עבודות נגרות עבור הבנק. הבנק אף התחייב לתת למבקשים שתי הלוואות בסכום כולל של 460,000 ₪ באמצעותן יפרעו האחרונים את יתרת סכום החוב המופחת לבנק. ההסדר דלעיל קיבל תוקף של פסק-דין.

לטענת המבקשים, הבנק הפר את ההסדר דלעיל בכך שלא אפשר למבקש ליטול חלק במכרזים לעבודות נגרות, ובנוסף, לא העמיד לרשותם של המבקשים הלוואות לשם פירעון סכום החוב המופחת. על רקע זה הם הגישו תביעה נוספת נגד הבנק בה בקשו ליתן פסק-דין הצהרתי המצהיר כי הבנק הפר את החוזה וכי המבקשים היו זכאים, עקב כך, לבטל את הסדר הפשרה. ביטול הסדר הפשרה, אילו הוכר על-ידי בית המשפט, היה משחרר את המבקשים, או למצער את המבקש, מהסכמתם להטלת המשכנתא על דירתם להבטחת החוב והיה מאפשר להם לחזור ולהעלות את טענתם המקורית לפיה המשכנתא הוטלה שלא על-פי הסכמתם.

בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המבקשים כי הבנק הפר את הסדר הפשרה בכך שלא אפשר למבקש ליטול חלק במכרזי הבנק לעבודות נגרות. לפיכך נקבע, כי על הבנק לפצות את המבקשים בסכום של 100,000 ₪. עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי, שהפרת הבנק את הסדר הפשרה לא הייתה הפרה יסודית, ועל-כן היא לא זיכתה את המבקשים לבטל את הסדר הפשרה. בד בבד קבע בית-המשפט המחוזי שגם המבקשים הפרו את הסדר הפשרה, בכך שהפסיקו לשלם את חובם לבנק וכי הפרתם הם, בניגוד להפרת הבנק, הייתה הפרה יסודית. בעקבות פסק-דין זה אין עוד מניעה מלפני הבנק מלממש את המשכנתא.

המבקשים הגישו ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ובד בבד הגישו בקשה למתן צו זמני בערעור המונע את מימוש המשכנתא. בקשה לעיכוב ביצוע בעניין שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי התקבלה באופן חלקי, כשבית המשפט המחוזי עיכב את הביצוע בתנאי שהמבקשים ישלמו לבנק תשלומים חודשיים בסכום שלא יפחת מ-5,000 ₪, וכן ישלמו לבנק סכום של 10,000 ₪ בגין הפיגורים בתשלומים החודשיים שלא שולמו על-ידיהם, ישלמו את תשלומי הארנונה השוטפים עבור דירת המגורים וידאגו לבטח את מבנה דירת המגורים. המבקשים לא עמדו בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי.

לטענת המבקשים סיכויי הערעור שלהם טובים. ב"כ המבקשים טוען, כי הפרת הבנק את ההסכם הייתה הפרה יסודית, הנוגעת לשורש הסכמתם של המבקשים לחתום על הסכם הפשרה, מה שזיכה את המבקשים לבטל את ההסכם, להפסיק את תשלום יתרת החוב, ולהעלות מחדש את הטענה בדבר היעדר תוקף לשטר המשכנתא מאחר שלא נחתם על-ידי המבקשת. עוד טוענים המבקשים, כי הם קיימו את מרבית חיוביהם על-פי הסכם הפשרה, ולמעשה שילמו את מלוא סכום הקרן של חוב המשכנתא המופחת (לאחר קיזוז הפיצוי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי בסכום של 100,000 ₪ מיתרת סכום החוב).

לטענת המבקשים, מימוש המשכנתא יגרום להם לנזק בלתי הפיך ולמעשה יסכל את הערעור. לעניין התנאים בהם היה מוכן בית המשפט המחוזי לעכב את מימוש המשכנתא טוענים המבקשים שאין בידם לעמוד בתנאים אלה מבחינה כלכלית.

הבנק טען, מאידך, שסיכויי הערעור קלושים, ושמאזן הנוחות נוטה נגד עיכוב נוסף במימוש המשכנתא, שמימושה כבר מתעכב מזה למעלה משבע שנים. לחלופין טען הבנק שיש להתנות את העיכוב במילוי התנאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, הכוללים את חובת המבקשים להמשיך לשלם תשלומים חודשיים על חשבון החזר המשכנתא.

בלא שאביע דעה לגבי סיכויי הערעור, נראה שלאחר שבית המשפט המחוזי קבע שהבנק הפר את ההסכם, עולה שאלה ממשית בדבר זכותם של המבקשים, בנסיבות אלה, לבטל את ההסכם. זאת, גם לאור הוראת סעיף 10(ב) להסכם ממנה עולה, לכאורה, שחרף העובדה שהבנק לא התחייב למסור למבקש עבודות אלא רק לאפשר לו לגשת למכרזים, הצדדים הביאו בחשבון את האפשרות שהכספים שיתקבלו מביצוע העבודות ישמשו לפירעון החוב לבנק. אולם הטעם העיקרי המצדיק היענות לבקשה עניינו במאזן הנוחות ובנזק הבלתי הפיך שייגרם למבקשים אם תמומש המשכנתא ותימכר הדירה.

לאור האמור אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא נשוא הבקשה עד למתן פסק-דין בערעור.