ע"א 5306/01 ש. ובר - עו"ד נ. שמעון שטרית

לפני בקשה לדיון נוסף על-פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד1984-.

1.המבקש, שהינו עורך-דין, ייצג את המשיב ועוד כמה לקוחות בהליך אזרחי (המ"פ 128/88) שניהלו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ש' אלוני) כנגד קבלן על רקע אי עמידתו של הקבלן בהתחייבות לרשום בית, בו רכשו המשיב והאחרים חנויות, ולהעביר את הבעלות בחנויות על שמם. בין יתר הסעדים המבקש ביקש ליתן רשות לפיצול סעדים, כך שיוכלו המשיב והאחרים לתבוע נזקיהם במועד מאוחר יותר. בהסכמת הצדדים הושג הסכם פשרה שקיבל ביום 10.4.88 תוקף של פסק דין. הצדדים ביקשו ליתן אורכה לביצוע הרישום ובית המשפט קבע "בהסכמה אני נעתר לבקשה."

2.ביום 12.3.89 הגיש המשיב, שהיה מיוצג על-ידי עורך דין אחר, תובענה כנגד הקבלן, בגין הנזקים שנגרמו לו עקב אי הרישום. ביום 27.1.92 החליט בית המשפט המחוזי (השופט ג' קלינג) לדחות את התובענה בגין כך שהמשיב לא קיבל רשות לפצל את סעדיו בהליך שהתנהל בהמ"פ 128/88. לאור זאת, הגיש המשיב כנגד המבקש תביעה נזיקית בגין רשלנות. ביום 30.4.2000 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטרשנוב) את התביעה, היות וקבע כי המבקש יכול היה להבין מהחלטת בית המשפט כי בית המשפט הסכים גם לבקשה לפיצול הסעדים. המשיב ערער על פסק הדין (ע"א 4166/00) לבית משפט זה וערעורו התקבל ביום 20.6.01. בית משפט זה (המשנה לנשיא ש' לוין, בהסכמת השופטים ד' דורנר וא' א' לוי) קבע כי עורך דין סביר צריך היה להניח, ברמת הסתברות נאותה, כי בית המשפט לא התייחס בפסק דינו לסעד פיצול הסעדים, ולכן היה עליו לבקש הבהרה ביחס לפסק הדין. משלא עשה כן הרי שהוא חב בנזקיו של לקוחו. בית משפט זה החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן את נזקיו של המשיב.

3.על פסק הדין הגיש המבקש (ביום 4.7.01) בקשה זו לדיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט). טוען המבקש כי פסק הדין משנה את ההלכה הנוהגת ביחס לאחריותו הנזיקית של עורך דין בגין רשלנות מקצועית. לשיטתו של המבקש פסק דינו של בית משפט זה קובע כי עורך דין יחשב כרשלן בגין טעות בשיקול דעת גרידא, בעוד הלכות קודמות קובעות כי טעות שכזו אינה מקימה אחריות משפטית. בתשובתו מיום 26.7.01 מתנגד המשיב לבקשה. המשיב מונה שורה של פגמים שנפלו, לטענתו, בתפקודו המקצועי של המבקש. מוסיף המשיב וטוען כי גם לגופו של עניין בית משפט זה קבע כי אין המדובר בטעות שבשיקול דעת, אלא בטעות במיומנות מקצועית.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. קיים בסיס להיענות לבקשה לדיון נוסף אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בענין, יש..., מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט). הבקשה אינה עומדת בתנאים אלה. פסק הדין שניתן בעניינו של המבקש צועד באפיק של ההלכות הקיימות בנושא החבות של עורך דין כלפי לקוחו במערכת היחסים שביניהם. ההלכה קובעת כי הפרת חובתו של עורך הדין לפעול במיומנות ובזהירות נאותים יכולה להקים בסיס לחבותו כלפי הלקוח שלו (ראו ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי , פ"ד מח(3) 846; ע"א 37/86 לוי נ' שרמן , פ"ד מד(4) 446, 465). מנגד נקבע כי לא כל טעות בשיקול דעת מקימה בסיס לחבות של עורך הדין כלפי לקוחו (ראו ע"א 737/75 רויטמן נ' אדרת , פ"ד ל(3) 75). עיון בפסק הדין, מושא הבקשה לדיון נוסף, מעלה שבית המשפט קבע כי המבקש לא פעל ברמת המיומנות הראויה, ואין בסיס לטענת המבקש כי מדובר אך בטעות שבשיקול דעת. בנוסף, כבר נפסק בעבר כי במקום בו "אין בפסק הדין כל הרחבה של ההלכות... אלא יישום של ההלכות הקיימות בנסיבות המקרה" אין מקום להעניק דיון נוסף (6399/96 ציוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

5.בשולי תגובת המשיב לבקשה מלין המשיב על כך, כי בערעור בפני בית משפט זה, בית המשפט פסק לו הוצאות נמוכות אף מאלה של האגרה שנדרש לשלם. מבלי לחוות דעה על טענתו של המשיב, לא אוכל להידרש לה בהליך זה של בקשה לדיון נוסף.

6.הבקשה לדיון נוסף נדחית.