ע"א 5321/15אברהם אסולין נ. פוגה שיווק חקלאי בע"מ

בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' טאהא ) בת"א 57617-12-13 מיום 8.7.2015 בו נדחתה תביעתם של המערערים להחזר כספי השקעה.

1.

המשיבה 1 (להלן: פוגה ) היא חברה בע"מ בבעלותם של המשיבים 2 ו- 3 (להלן: שלומי ו- מיכל ) (להלן יכונו כל השלושה: המשיבים ). ביום 1.6.2004 חתמה פוגה על הסכם עם המחזיקים 1 ו- 2 (להלן: הקיבוצים ) להקמת מטע לגידול פרחים וצמחי נוי באמצעות אגודה שיתופית חקלאית. לאחר חתימת ההסכם התגלעו בין הקיבוצים ופוגה מחלוקות שבעקבותיהן נחתם ביניהם הסכם גישור לפיו כל פעילותה של האגודה החקלאית תעבור לפוגה והקיבוצים יעמידו לרשותה 400 דונם לגידולים חקלאיים לתקופה של 15 שנים עם אופציה ל- 5 שנים נוספות תמורת תשלום של 10,000 דולר לשנה (להלן: הסכם הגישור ). עם העברת פעילותה של האגודה החקלאית לפוגה החלו שלומי ומיכל לחפש משקיעים שיהיו מוכנים להשקיע בפעילותה העסקית וביום 16.5. 2010, נחתם בין פוגה למערערים 3-1 (להלן: אבי , איתי ו- חיוכים ) הסכם (להלן: הסכם המייסדים ) לפיו ישתפו פעולה בהקמת חברה חדשה אשר תעסוק בגידול פרחים, שתילים ועצים (להלן: החברה החדשה ). על פי הסכם זה התחייבה פוגה להעמיד לרשות החברה החדשה רכוש בסך 1,800,000 ש"ח וכן את 400 הדונם שהעמידו לרשותה הקיבוצים, ואילו אבי איתי וחיוכים התחייבו להשקיע בחברה החדשה סכום כולל של 2,700,000 ש"ח. על אף האמור בהסכם המייסדים, בפועל המשיכה פוגה לנהל את הפעילות העסקית שהייתה אמורה לעבור לחברה החדשה ואבי איתי וחיוכים העבירו לחשבונה של פוגה את הכספים שהתחייבו להעביר לחברה החדשה. חיוכים היא חברה בע"מ בבעלותו של המשיב 4 (להלן: חנוך ) שהוא אביו של המערער 4 (להלן: אופיר ), ולטענת המערערים וחנוך הכספים שהתחייבה חיוכים להשקיע בחברה החדשה הועברו לחשבונה של פוגה על ידי חנוך ואופיר.

2.

ביום 26.10.2010 הודיעו הקיבוצים לפוגה כי הם אינם מתירים לה להמשיך להשתמש במרבית השטחים שהעמידו לרשותה על פי הסכם הגישור ביניהם וזאת מאחר שלא שילמה להם דמי שימוש בקרקע ובמים. נוכח הודעה זו לא היה ניתן להמשיך בפעילות העסקית על פי הסכם המייסדים ומשכך הציע שלומי למערערים ולחנוך להגיש תביעה נגד הקיבוצים, אשר לטענתו פעלו בניגוד להסכם הגישור. המערערים וחנוך הבהירו לשלומי כי הם אינם מעוניינים לשאת בעלויות של תביעה משפטית נגד הקיבוצים וכי אין בכוונתם להמשיך ולהשקיע כספים במיזם העסקי המשותף. לפיכך, העבירו המערערים את מניותיהם בחברה החדשה לבעלותה של פוגה ומנגד, התחייבו שלומי ומיכל להשיב לחנוך סך של 1,000,000 ש"ח.

3.

המערערים וחנוך הגישו ביום 30.12.2013 תביעה לבית המשפט המחוזי בה עתרו להורות למשיבים להחזיר להם את כל הכספים שהעבירו לפוגה מכוח הסכם המייסדים, ובד בבד הוגשה על ידם בקשה להטיל עיקול על נכסי המשיבים. בין היתר, עתרו המערערים וחנוך להטיל עיקול על הנחלה החקלאית שבבעלות שלומי ומיכל (הידועה כחלקה 17 בגוש 13990; להלן: המשק ) וכן על כספים המגיעים לפוגה מידי המחזיקים מכוח הסכם פשרה שנחתם ביניהם בתיק אחר (ת"א 44721-09-11; להלן: התיק האחר ). תחילה נעתר רשם בית המשפט המחוזי לבקשה במלואה אך לאחר שהמשיבים הגישו בקשה לביטול העיקול הורה הרשם על הסרת העיקול מהכספים המגיעים לפוגה מידי המחזיקים. בערעורים שהגישו הצדדים על החלטת הרשם הוסכם ביניהם כי רק העיקול שהוטל על המשק שבבעלותם של שלומי ומיכל יוותר על כנו ואילו יתר העיקולים שהוטלו על פי החלטת הרשם יבוטלו, והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין.

4.

ביום 8.7.2015 דחה בית המשפט קמא את תביעתם של המערערים וקיבל באופן חלקי את תביעתו של חנוך. בפסק דינו דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים וחנוך לפיה שלומי ומיכל הטעו אותם בנוגע למצבה הכלכלי של פוגה וזכויותיה בקרקעות שהעמידו לרשותה הקיבוצים, בקבעו כי שלומי ומיכל התנהלו מול המערערים וחנוך בשקיפות מלאה ופרשו בפניהם את מלוא העובדות הרלבנטיות אודות מצבה של פוגה, לרבות החובות שרבצו עליה ומערכת היחסים בינה לבין הקיבוצים. כמו כן, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים וחנוך לפיה שלומי ומיכל השתמשו בכספים שהועברו לפוגה מכוח הסכם המייסדים לצרכיהם האישיים. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי לא זו בלבד שהמערערים וחנוך לא הוכיחו טענה זו אלא שהוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי כספי ההשקעה שהועברו לפוגה מכוח הסכם המייסדים שימשו לצרכי המיזם העסקי המשותף שדובר עליו בהסכם זה וכי המערערים וחנוך היו מעורבים באופן פעיל ודומיננטי בניהולו של המיזם המשותף ובהחלטות בנוגע ליעדי הכספים שהוזרמו אליו. עוד קבע בית המשפט קמא כי העובדה שכספי ההשקעה לא הועברו לחברה החדשה אלא לחשבונה של פוגה נבעה מכך שבמועד העברת הכספים טרם נפתח לחברה החדשה תיק אצל רשויות המס וכי הדבר נעשה בידיעתם ובהסכמתם של המערערים וחנוך.

כמו כן, קבע בית המשפט קמא כי המשיבים מעולם לא התחייבו להשיב למערערים ולחנוך את כספי ההשקעה שהעבירו לפוגה מכוח הסכם המייסדים, וכי פרט להתחייבותם המאוחרת להשיב לחנוך סך של 1,000,000 ש"ח הם אינם חייבים להם דבר. עוד קבע בית המשפט קמא כי מהראיות שבפניו עולה שהסיבה שבגינה התחייבו המשיבים לשלם לחנוך 1,000,000 ש"ח אף שלא היו מחויבים לעשות כן, היא שהופעלו עליהם לחצים כבדים מצד המערערים להשיב לחנוך את כספו והוצגו בפניהם מצגי שווא כאילו אבי (שנשוי לאחותה של מיכל) התחייב אישית להשיב לחנוך את הסכום האמור. אשר לעובדה שכספי ההשקעה שהעבירו המערערים וחנוך לפוגה נרשמו בדו"חותיה הכספיים כהלוואה, נקבע בהסתמך על עדותו של רואה החשבון של פוגה אותה מצא בית המשפט קמא מהימנה, כי הסיבה לכך היא שלא הייתה כל דרך לדווח על סכומים אלו לרשויות המס אלא כעל הלוואה ולפיכך גם נרשם בביאור לדו"חות הכספיים כי אין כל הסכם המפרט את התנאים להשבתם של סכומי הכסף האמורים. מטעמים אלו, דחה בית המשפט קמא את תביעתם של המערערים נגד המשיבים וקיבל באופן חלקי את תביעתו של חנוך במובן זה שהורה לשלומי ולמיכל להשיב לו סכום של 1,000,000 ש"ח, כפי שהתחייבו לעשות. לאחר מתן פסק הדין שילמו שלומי ומיכל לחנוך את הסכום שנפסק לטובתו.

5.

המערערים אינם משלימים עם פסק דינו של בית המשפט קמא והגישו עליו ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור הוגשה על ידם בקשה לסעד זמני בערעור בה הם עותרים להותיר על כנו את העיקול שהוטל על המשק שבבעלותם של שלומי ומיכל וכן הם עותרים להטיל עיקול על הכספים שמגיעים לפוגה מידי המחזיקים על פי הסכם הפשרה שנחתם ביניהם בתיק האחר. לטענת המערערים סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתם. אשר לסיכויי הערעור טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי על אף שנרשם מפורשות בדו"חותיה הכספיים של פוגה שהסכומים אותם העבירו לה מכוח הסכם המייסדים הפכו להלוואה, המשיבים אינם חייבים להשיב להם את הסכומים האמורים. אשר למאזן הנוחות נטען על ידי המערערים כי נוכח מצבה הכלכלי העגום של פוגה ישנו סיכוי רב שאם יתקבל הערעור הם יתקשו להיפרע ממנה ולפיכך נדרש עיקול על הכספים הנותרים המגיעים לה מידי המחזיקים וכן יש להותיר על כנו את העיקול שהוטל על המשק.

6.

לטענת המשיבים המערערים מלינים על קביעות עובדה ומהימנות מובהקות של בית המשפט קמא והסיכוי שערכאת הערעור תתערב בהן קלוש. המשיבים מדגישים כי בית המשפט קמא קבע באופן ברור וחד משמעי כי המערערים אינם זכאים לקבל בחזרה את הכספים שהשקיעו במיזם העסקי על פי הסכם המייסדים, וכי הסיבה היחידה שבגללה נרשמו כספים אלה בדו"חותיה הכספיים של פוגה כהלוואה הייתה מפני שבמועד הרישום לא הייתה כל אפשרות לרשום אותם בדרך אחרת. בנסיבות אלו, כך טוענים המשיבים, סיכויי הערעור נמוכים. אשר למאזן הנוחות טוענים המשיבים כי מצבם הכלכלי הוא טוב ויציב ולראיה הם שילמו לחנוך את מלוא הסכום שפסק לטובתו בית המשפט קמא מבלי שנדרשו לשעבד לשם כך את המשק שבבעלותם. עוד טוענים המשיבים כי המשק נקי מכל שעבוד ושוויו למעלה מ- 3 מיליון ש"ח, וכמו כן הם מצהירים כי שלומי ומיכל מוכנים להתחייב לשלם באופן אישי כל סכום שיפסק נגד פוגה בערעור. לפיכך, טוענים המשיבים כי אין כל חשש שהמערערים יתקשו להיפרע מהם במידה ויתקבל הערעור ומכאן שאין כל הצדקה להיעתר לבקשתם.

7.

דין הבקשה להידחות.

במסגרת ההליכים בבית המשפט קמא חזרו בהם המערערים מבקשתם להטיל עיקול על הכספים המגיעים לפוגה מידי המחזיקים והסכימו להטלת עיקול על המשק בלבד. בבקשתם הנוכחית לא מצביעים המערערים על כל שינוי נסיבות המצדיק הטלת עיקול על הכספים האמורים לאחר שנדחתה תביעתם ועל כן דין הבקשה בהקשר זה להידחות. כמו כן, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה להותיר על כנו את העיקול שהוטל על המשק. כידוע, על המבקש סעד זמני בערעור להראות כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו: ע"א 6600/12 ג'י.בי.ג'י אנרג'י בע"מ נ' בוקובזה (6.11.2012)). במקרה דנן יש צדק בטענת המשיבים כי עיקר טענות המערערים מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא בהם אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב. על כן נראה, מבלי לקבוע מסמרות, כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים (ראו והשוו: ע"א 9105/06

גרוס נ' פולני , בפסקה 7 (31.12.2006) ). יתר על כן, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערים. הדו"חות הכספיים עליהם מבססים המערערים את טענתם בנוגע למצבה הכלכלי של פוגה הם מן השנים 2010 ו- 2012 ולא הובאו על ידם ראיות בנוגע למצבה הכלכלי הנוכחי. כמו כן, לא הובאו על ידי המערערים ראיות כלשהן בנוגע למצבם הכלכלי של שלומי ומיכל, ובצדק טוענים המשיבים כי העובדה ששילמו את הסכום שנפסק לחובתם בבית המשפט קמא אינה מתיישבת עם טענת המערערים לפיה יתקשו להיפרע מהם במידה ויתקבל הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בבקשה בסך 7,500 ש"ח.