ע"א 5360/11 יצחק סדן (סעדיאן) נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, האוסר על המשיב 1 לנקוט בהליכי הוצאה לפועל ביחס לדירה 4 ברחוב שבזי 30 בירושלים (להלן: הדירה ).

1.

המבקש, יצחק סדן, והמשיב 2, דוד סדן (להלן: המשיב 2 או דוד ) הם שני אחים, שותפים בחברה בשם ד.י.ס נכסים והשקעות בע"מ (להלן: החברה ) אשר ניהלה פעילותה אצל המשיב 1 (להלן: הבנק ) וקיבלה ממנו אשראי והלוואות לאורך השנים.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה למתן סעד הצהרתי ולפיו שתי המשכנתאות הרובצות על הדירה כבטוחות להבטחת חובות החברה, אשר ניתנו בשנים 1992 ו-1997 (להלן בהתאמה: המשכנתא הראשונה והשניה ), אינן חלות על חובותיו האישיים של דוד כלפי הבנק. התביעה הוגשה בעקבות כוונותיו של הבנק לממש את הדירה על מנת לפרוע את חובותיו של דוד.

נציין כי ארבע הדירות בבניין בו נמצאת הדירה מושא בקשה זו חולקו בין הממשכנים על פי הסכם שיתוף (להלן: הסכם השיתוף ); כי המשכנתא הראשונה והשניה יוחדו לדירה הרלוונטית לענייננו; וכי בשטר המשכנתא הראשון התחייבו הממשכנים לשלם לבנק את כל הסכומים אשר יגיעו לבנק מאת דוד סדן ו/או יצחק סדן ו/או חברת ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ, ביחד ולחוד, ואילו בשטר המשכנתא השני התחייבו הממשכנים לשלם לבנק את כל הסכומים אשר יגיעו לבנק מאת דוד סדן ו/או יצחק סדן ו/או יצחק בן צבי ו/או חברת ד.י.ס. נכסים והשקעות בע"מ, ביחד ולחוד.

עוד יצויין כי בשנת 2005 הגיש המבקש תובענה נגד דוד ורעייתו בבית המשפט לענייני משפחה, בה עתר לסעד הצהרתי כי הוא בעל הזכויות בדירה. תביעתו נתקבלה, ובפסק דין מיום 25.9.2009 נקבע כי על פי הסכם משנת 2001 זכאי המבקש כי הדירה תועבר על שמו ללא תמורה. כשבועיים לאחר מתן פסק הדין ב בית המשפט לענייני משפחה, הגיש המבקש את התביעה כנגד המשיבים.

2.

בית המשפט

המחוזי (כב' השופט י' שפירא) דחה את תביעת המבקש, בקבעו כי שטרי המשכנתא

- שנחתמו ואושרו בפני עורכי דין - מדברים בעד עצמם, ומהם עולה כי המבקש ידע שחתימתו על שטר המשכנתא נועדה להבטיח גם את חובותיו של דוד ולא של החברה בלבד, וככל שהמבקש טוען כי בין הצדדים הייתה הסכמה אחרת, הרי שלא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. כן נדחתה טענת המבקש להתיישנות שטרי המשכנתא ולהפרת חובת הגילוי מצד הבנק. בית המשפט דחה את גרסת המבקש, רואה חשבון במקצועו, כי לא הבין על מה הוא חותם, והוסיף כי חלק מטענותיו נטענו בחוסר תום לב.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור, ובד בבד עתר למתן צו מניעה זמני האוסר על נקיטת הליכי הוצאה לפועל ביחס לדירה. המבקש טען, בין היתר, כי זכויותיו הדיוניות נפגעו קשות על ידי בית משפט קמא,

שלא איפשר לו לחקור את העד מטעם הבנק לגבי התקופה שקדמה לשנת 2006. כן טען המבקש כי בית המשפט לא הכריע בסעד העיקרי שנתבקש והוא העדר עילה למימוש הדירה בגין חובות החברה.

המבקש הוסיף כי החברה משלמת לבנק עשרות אלפי שקלים מדי שנה לטובת פירעון חובותיה, כך שבתוך כמה שנים לא יוותר כל חוב. ככל שהליכי מימוש הדירה יימשכו, ייווצר מצב בלתי הפיך, אשר יביא למכירת דירתו היחידה, "פרוייקט חייו".

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענת הבנק, דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר שהיה על המבקש לפנות תחילה ל בית משפט קמא ולבקש עיכוב ביצוע של פסק דינו. לגופה של בקשה, הבנק טען כי אין מדובר בדירתו היחידה של המבקש ואין זה נכון כי הוא נאלץ כעת לגור בשכירות. בהסכם השיתוף קיבל המבקש דירה נוספת ועוד שליש דירה, והדירה מושא בקשה זו כלל לא היתה שייכת לו, אלא לדוד, ורכישתה על ידי המבקש ללא תמורה נעשתה בכפוף לשתי המשכנתאות שנרשמו על הדירה. כן מציין הבנק כי בבעלות המבקש היתה דירה נוספת בפסגת זאב, אשר נמכרה, וכי המבקש מעולם לא התגורר בדירה מושא הבקשה. עוד טוען הבנק כי אין ממש בטענת המבקש כי החברה פורעת את חובה. ובקיצור, הבנק טוען כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן פסק הדין של בית משפט

קמא מנומק היטב, ומבוסס על ממצאי מהימנות, אשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם.

המשיב 2 (להלן: המשיב ) הצטרף לעמדת הבנק וטען אף הוא כי סיכויי הערעור נמוכים. אשר לטענת המבקש כי זכותו הדיונית נפגעה, הצביע המשיב על כך שבא כוח המבקש חקר את העד מטעם הבנק חקירה ארוכה, ואך נתבקש על ידי בית המשפט להתרכז בשאלות לגבי התקופה שמשנת 2006 ואילך, מאחר שחקירת העד מטעם הבנק היתה עקרה, שכן העד טיפל בחשבונות רק החל משנה זו. המשיב טען כי המבקש מעולם לא התגורר בדירה ומדובר בנכס עסקי ותו לא, כך שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתו.

5.

משעיינתי בבקשה, בתשובת המשיבים ובפסק דינו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

במישור הדיוני, ושלא כטענת הבנק, אין המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע אשר יש להגישה תחילה לערכאה הדיונית בהתאם להוראת תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ענייננו בתביעת המבקש שנדחתה ב בית משפט קמא, ואשר עמה בוטל צו המניעה שניתן בהסכמת הצדדים. המדובר אפוא בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אשר האכסניה המתאימה לו הינה תקנה 471 , והסמכות לדון בה נתונה ל בית המשפט שלערעור ( בש"א 9640/08

פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 24.11.2008)).

6.

ולגופה של בקשה. נקודת המוצא היא כי

בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו, ולא בנקל יזכה בעל דין שתביעתו נדחתה בסעד זמני בערעור, שהרי דחיית התביעה מצביעה לכאורה כי זו אינה מבוססת כדבעי (יואל זוסמן

סדרי הדין האזרחי

865 (מהדורה שביעית,

שלמה לוין

עורך, 1995)).

על מבקש הסעד הזמני להראות, אם כן, כי סיכוייו להצליח בערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (בש"א 951/96 גולן נ' גולן , פ"ד מט(4) 877 (1996) ).

מבלי לקבוע מסמרות, דומה כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים. פסק דינו של בית משפט

קמא מנומק היטב, גירסתו של המבקש לא נמצאה מהימנה, ואף נאמר שטענות המבקש נטענו שלא בתום לב. לשון שטרי המשכנתאות מדברת בעד עצמה, והנטל להוכיח כי בין הצדדים הוסכם אחרת מהכתוב אינו נטל קל. לכך יש להוסיף כי המבקש מצא לפעול כנגד תוקפם של שטרי המשכנתא, רק לאחר שזכה בתביעתו ב בית המשפט לענייני משפחה. אשר לטענת המבקש כי החברה פורעת את חובותיה, הרי שמתשובת הבנק עולה כי חוב החברה נכון ליום 2.1.11 היה בסך של 351,056$, ושבעה חודשים לאחר מכן, ביום 28.7.11, יתרת החוב עמדה על 328,747$, כך שעל פני הדברים, לא נראה כי החוב עומד להיפרע בקרוב.

טענת המבקש כי " בית המשפט לא הציג הכרעתו בסעד מרכזי בתיק – הוא הקביעה לעניין העדר עילה למימוש הדירה בגין חובות החברה" – אינה ברורה, שכן ברי כי ככל שהחברה לא השיבה לבנק כספים שלוותה, אין מקום למחוק את השעבוד ואין מניעה לממש את הבטוחה על פי דין.

6.

אשר למאזן הנוחות, הרי שעל מבקש עיכוב הביצוע להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו (ראו, למשל, ע"א 7883/09 עו"ד יששכר בר הלל כונס נכסים נ' בראשי עבודות עפר פיתוח תשתית וכבישים (1987) בע"מ והאסמכתאות שם (לא פורסם, 29.11.2009)). לא זה המצב בענייננו. בהתחשב בכך שלא מדובר בדירת מגוריו של המבקש והוא לא התגורר בה לפני כן, הרי שהנזק שייגרם לו בסופו של יום, ככל שערעורו יתקבל, אינו בלתי הפיך . מכאן, שגם מאזן הנוחות אינו נוטה לזכותו של המבקש.

אי לכך, הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן ביום 18.7.2011 בטל. המבקש ישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיבים בסך 2,320 ₪ כל אחד.