בש"א 9640/08 פלוני נ. פלוני

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים א' שילה, א' דודקביץ ומ' נד"ב), אשר דחה את ערעור המבקש וקיבל את ערעורם שכנגד של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת ח' קיציס), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעת המבקש ונקבע כי נכס המקרקעין הרשום על שם המשיבה, היא אמו של המערער, היה רכוש משותף שלה ושל בעלה המנוח (להלן: המנוח ).

יצויין כי בקשה זו הינה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור עליו, בקשה אשר טרם הוגשה.

2.

המבקש הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה נתבקשה הצהרת בית המשפט כי הבעלות בחלקה 24 בגוש 6867 (להלן: החלקה ) היתה משותפת למנוח ולמשיבה מכוח חזקת השיתוף. תוצאתה של הצהרה כאמור היתה מקנה למבקש זכאות בחלק מן החלקה עם פטירתה של המשיבה, זאת מאחר והמנוח ציווה שלאחר פטירת המשיבה יעבור הרכוש שהוריש למבקש ולאחיו, הוא המשיב 2.

בית משפט קמא קיבל את תביעת המבקש וקבע כי החלקה אכן היתה משותפת למנוח ולמשיבה כחלק מרכושם המשותף. עם זאת, בית המשפט סירב ליתן הוראות באשר לגורלה של החלקה לאחר פטירת המשיבה, שכן המנוח לא הגביל את כוחה של המשיבה לעשות ברכוש בימי חייה כעולה על דעתה, ובית המשפט לא ראה מקום להצהיר על דברים שטרם באו לעולם.

על פסק דינו של בית משפט קמא ערערו הן המבקש, הן המשיבים. המבקש טען כי האופן בו פירש בית משפט קמא את הצוואה הינו שגוי, שכן הוראות המנוח מגבילות את כוחה של המשיבה מלפעול בחלקה. המשיבים, מנגד, ערערו על קביעת בית המשפט לפיה המנוח היה בעלים של מחצית הזכויות בחלקה ועל אי פסיקת הוצאות לטובתם.

בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, וקיבל את ערעורם שכנגד של המשיבים. נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה נמנע מלדון בראיה שהיתה לפניו, אף שהמבקש נחקר עליה ארוכות. יוטעם, כי עניינה של הראיה המדוברת הינו תצהיר מטעם המבקש אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת תיק פשיטת רגל אשר התנהל בשנת 2002 (להלן: התצהיר ). בית המשפט קבע כי תוכנו של התצהיר שולל מכל וכל את גרסת המבקש בהליכי המקרה דנן, והיא מהווה הודאת בעל דין כי החלקה היא של המשיב וכי רישומה על שם המשיבה הינו "רק כרישום פיקטיבי לשם הברחת נכסים מנושיו" (עמוד 2 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בצטטו את האמור בתצהיר). בית המשפט ציין כי חרף בקשתו מבא כוח המבקש להסביר באופן מפורש את האמור בתצהיר, לא נתקבלה ממנו תשובה של ממש, והוא אף התעלם מכך שתצהיר המבקש מהווה הודאת בעל דין הסותרת את טענותיו בהליך הנוכחי, כמו גם מההלכה לפיה התצהיר המדובר יוצר השתק שיפוטי המונע מבעל דין לטעון טענות סותרות בהליכים שונים.

לעניין בעלות המנוח בחלקה, בית המשפט המחוזי ציין כי מסקנת בית משפט קמא בנימוקיה נתקבלה מבלי שהלכת ע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח מקרקעין , פ"ד מח(3) 273 (1994) (להלן: הלכת יהלום ) נשקלה, ואשר לפיה יש להתייחס בקפידה יתרה ליורש התובע בעלות בן זוג אשר נפטר ברכוש משותף, מקום בו הנפטר לא גילה דעתו שהרכוש שלו. בסוף דבריו הדגיש בית המשפט את החומרה הטמונה באמירת דברים שאינם אמת בתצהירים ובעדות בפני בית משפט, מעשים בעלי צדדים פליליים לכאורה, אשר אינם עומדים בחובת תום הלב, והשית על המבקש הוצאות שכר טרחת עורך דין בגין ההליכים בשתי הערכאות בסך 75,000 ₪. יצוין כי עתירתו של המבקש לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקש כי יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור אשר תוגש על-ידו, נדחתה.

3.

בבקשה שלפניי עותר המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור אשר טרם הוגשה על ידו. בנוסף עותר המבקש כי ביצוע פסק הדין יעוכב מבלי לבקש את תגובת המשיבים, וזאת עד להכרעה בבקשת עיכוב הביצוע גופא.

בבקשתו מעלה בא כוח המבקש שלל טענות נגד התנהלותו של בית המשפט המחוזי בהליך הערעור, ובפרט נגד התנהלותו של אב בית הדין. כך, בין היתר, טוען בא כוח המבקש כי פסק הדין ניתן תוך פחות מ-24 שעות עבודה מתום הדיון; כי אב בית הדין התעמת עמו קשות ואף סירב לרשום את דבריו בפרוטוקול הדיון; כי השופט דרש ממנו תשובות מיידיות לגבי התצהיר, חרף נסיונו להסביר לבית המשפט כי אינו בקיא בפרטי התצהיר שכן לא הוא ייצג את המבקש בהליכי פשיטת הרגל; כי בית המשפט סירב לאפשר למבקש עצמו להשיב לשאלות בית המשפט, ופנה לקלדנית על מנת שתרשום את החלטתו, תוך שהוא מונע בעד בא כוח המבקש מלהשלים את דבריו, בכללם בקשה כי השופט שילה יפסול את עצמו.

לגופה של בקשת עיכוב הביצוע, המבקש טוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאפשר למשיבה למכור את הנכס באופן מיידי, ובכך עלול להיווצר מצב בלתי הפיך במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שלו ויבוטל פסק הדין. לעניין סיכויי בקשת רשות הערעור, המבקש סבור כי התנהלות בית המשפט המחוזי גרמה לו לעיוות דין ופגעה בזכויותיו המהותיות. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהזכיר את תשובות המבקש בחקירתו בבית משפט קמא אודות התצהיר, במסגרתן הסביר מדוע סבר בהליכי פשיטת הרגל כפי שסבר. כן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי בית משפט קמא לא שקל את הלכת יהלום , שכן כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא הלכה זו נשקלה גם נשקלה. בנוסף, המבקש טוען כי בית המשפט נמנע מלהתייחס לכל הראיות אשר שימשו בסיס לפסק דינו של בית משפט קמא, ואף לא עסק כלל בשאלת פרשנותה של הצוואה. אשר לחיוב המבקש בהוצאות, לטענת המבקש מדובר בהוצאות חריגות, המטילות עליו נטל כבד וגורמות לו לעיוות דין.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובהחלטות הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. יצויין כי במישור הפורמאלי אין ענייננו כאן בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, משתביעת המבקש נדחתה. המדובר הוא, אפוא, בסעד זמני בערעור אשר האכסניה החקיקתית המתאימה לו הינה תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ע"א 683/04 בן אריה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 6.5.2004)). מכל מקום, נקודת המוצא הינה כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו, וכי לא בנקל יזכה בעל דין שתביעתו נדחתה בסעד זמני בערעור, שהרי דחיית התביעה מצביעה לכאורה כי זו אינה מבוססת כדבעי (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 865 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). על מבקש הסעד הזמני להראות, אם כן, כי סיכוייו להצליח בערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (לא פורסמה, 24.9.2007)).

במקרה דנן, מבלי לקבוע מסמרות, התמונה העולה מפסקי הדין דלמטה ומטיעוני המבקש הינה כי סיכויי בקשת רשות הערעור אינם גבוהים. במסגרת פסק דינו, בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות בתיק, בכלל זה ראיות אשר זכרן לא בא בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. קשה לי, אפוא, טענת המבקש כי בית המשפט המחוזי נמנע מלהתעמק בראיות עליהן הסתמך בית משפט קמא. מכל מקום, דומה כי טענות אלה, כמו גם טענת המבקש בדבר התייחסות בית המשפט להלכת יהלום , לא תקמנה הצדקה למתן רשות ערעור, שכן אין הן חורגות מנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה (וראו והשוו: רע"א 4931/98 גילירדי נ' ורטהיים (לא פורסמה, 8.12.1998)). אשר לטענות המבקש נגד התנהלותו של אב בית הדין בהליך בבית המשפט המחוזי, אין מקומן של אלה בבקשת רשות ערעור. טענות ממין זה על בא כוח המבקש להעלות במסגרת בקשת פסלות שופט בהתאם להוראות סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ספק רב בעיניי אם בית משפט זה ימצא לנכון לדון בטענותיו של המבקש בהקשר זה במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (וראו והשוו: רע"א 9713/07 חיר נ' שטרמל (לא פורסמה, 4.6.2008)).

אף שקילת מאזן הנוחות מובילה אותי למסקנה כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות מתן סעד זמני לתקופת הערעור. המדובר, כאמור, בדחיית תביעתו של המבקש להצהיר על החלקה כמשותפת למנוח ולמשיבה, ובחיובו בהוצאות שכר טרחת עורך דינם של המשיבים. ככל שנכונה טענת המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאפשר למשיבה למכור את הנכס באופן מיידי, אינני רואה כיצד יש בה כדי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך במידה ויתקבל ערעורו. אין אנו עוסקים בפינויו של המבקש מבית מגוריו, וממילא ככל שתתהפך הכרעתו של בית המשפט המחוזי בדבר זכויות המבקש בחלקה – וכאמור, דעתי היא כי הסיכויים לכך אינם מן הגבוהים – יוכל המבקש לתבוע את חלקו בהליך מתאים. בכל האמור לגבי חיובו של המשיב בהוצאות, הלכה היא כי סעד זמני בערעור שעניינו חיובים כספיים יינתן רק במקרים חריגים, שהרי במרבית הפעמים ניתן יהיה להיטיב את הנזק, אם ייגרם בסופו של יום (ע"א 6616/06 נבעה נ' כחלון (לא פורסמה, 18.9.2006)). המבקש לא עורר בבקשתו חשש כי בשל מצבם הכלכלי של המשיבים לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו במידה ויתקבל ערעורו, ולא שוכנעתי כי מקרה זה נכנס לגדרם של אותם המקרים החריגים המצדיקים מתן סעד זמני כאמור.

5.

לנוכח האמור, באתי לכלל מסקנה כי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות אינם מצדיקים מתן סעד זמני למבקש עד להכרעה בבקשת רשות הערעור אשר טרם הוגשה על ידו. אי לכך, הבקשה נדחית.