רע"א 9713/07 עו"ד פואד חיר נ. סופיה שטרמל

1.

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' ברלינר, י' עמית, ר' סוקול) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ת' שרון-נתנאל) במסגרתו נדחתה תביעת המבקש לקבלת שכר טרחה מאת המשיבה.

2.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: המבקש, עורך-דין במקצועו, הגיש לבית משפט השלום תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה, בה הוא תבע תשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים אותם העניק, לטענתו, למשיבה. לכתב התביעה צרף המבקש את הסכם שכר הטרחה אשר נכרת, לדבריו, בינו לבין המשיבה, לפיו סוכמו, בין היתר, הפרטים הבאים: המשיבה תשלם למבקש מקדמה על סך של 8,000 ₪; המבקש יגיש בשם המשיבה תביעה על סך של 5,000,000 ₪; המשיבה תשלם למבקש סכום שלא יפחת מ-60,000 ₪ אף אם תחזור בה מהתביעה בכל שלב לאחר שיוגש כתב התביעה לבית המשפט, וגם במידה ותושג פשרה בתיק; המשיבה מתחייבת שלא לחזור בה מהתביעה בשום שלב, ועל סמך זה נקבע שכר הטרחה.

המשיבה הגישה לבית משפט השלום בקשת רשות להתגונן, בה טענה כי הסכם שכר הטרחה אשר הוגש על-ידי המבקש אינו ההסכם שנכרת בין הצדדים וכי מדובר בזיוף. המשיבה צרפה לבקשתה העתק של הסכם שכר הטרחה, המשקף, לטענתה, את ההסכמות בין הצדדים. יצויין, כי זולת עניין תשלום המקדמה על סך 8,000 ₪, אין בהסכם זה כל זכר ליתר התנאים שפורטו בהסכם שצרף המבקש לכתב התביעה. עוד יצויין, כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהמשיבה העבירה לידי המבקש את סכום המקדמה, על-כך שלמשיבה היו טענות שונות באשר לשירותיו המשפטיים של המבקש, וכי בסמוך לאחר הגשת התביעה העבירה את הטיפול בענייניה לעורך-דין אחר.

3.

בית משפט השלום תחם את השאלה לאורה יוכרע גורל התביעה למישור העובדתי – קרי, האם התנאים הנוספים המופיעים בהסכם שכר הטרחה שצרף המבקש לכתב התביעה "נתווספו" להסכם על דעתה של המשיבה ובהסכמתה, אם לאו. בפסק דינו, דחה בית המשפט את גרסת המבקש "מכל וכל", תוך שהוא מציין כי לא יכול היה ליתן כל אמון בעדותו, ואף לא בעדותה של פקידתו. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי הוא נותן אמון מלא בעדותה של המשיבה, וכי מקבל הוא את גרסתה לפיה לא ידעה על ה"תוספות" לחוזה וממילא לא הסכימה להן. את פסק דינו ביסס בית המשפט על ממצאי מהימנות ועל חומר הראיות הנוסף אשר הוגש לו. נקבע, כי אין המבקש זכאי לשכר טרחה מעבר למקדמה אשר שולמה לו, והוא אף חויב בתשלום הוצאות למשיבה בסך של 25,000 ₪. בית המשפט אף הורה להעביר עותק מפסק הדין אל לשכת עורכי הדין, לידיעתה ולפעולה, ככל שתמצא לנכון.

4.

על פסק דינו של בית המשפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור על כל חלקיו. בית המשפט ציין כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים, על אחת כמה וכמה מקום שאלו מבוססים על קביעות של מהימנות, והוסיף כי ממצאיה של הערכאה הדיונית ומסקנותיה עוגנו היטב בחומר הראיות.

בית המשפט המחוזי נדרש למספר טענות נוספות של המבקש. כך, טענת המבקש כי יש לדחות את טענת הזיוף שהועלתה על-ידי המשיבה הואיל וזו לא הגישה תלונה נגדו במשטרה, נדחתה על-ידי בית המשפט, לאחר שמצא כי תלונה שכזו אכן הוגשה. גם טענת המבקש כי בית משפט קמא מנע בעדו מלזמן עדה חיונית נדחתה, לאחר שבית המשפט המחוזי נוכח לדעת כי זימונה של עדה זו נתבקש רק לאחר שהוגשו סיכומי הטענות לבית משפט קמא, עובדה אשר "הושמטה" מכתב הערעור של המבקש. בית המשפט דחה גם את טענתו של המבקש כי לא הותר לו להגיש קלטת מטעמו כראיה, לאחר שקבע כי זו לא עמדה בכללי הקבילות הנדרשים להגשתה. למעלה מן הדרוש, ציין בית המשפט כי עיין בתמלילי השיחה של הקלטת האמורה, ומצא כי לא זו בלבד שאין בנאמר בה כדי לסייע למבקש, אלא היא אף מחלישה את טענותיו. בית המשפט דחה גם את טענת המבקש כי זכאי הוא לשכר טרחה מעבר לסכום המקדמה אשר שולם לו, וכן לא מצא מקום להתערב בפסיקת ההוצאות שבהן חויב המבקש, משנקבע כי כל תביעתו הושתתה על מסמך מזויף. בית המשפט אף העיר למבקש על הסגנון ועל ההתבטאויות הקשות בכתבי טענותיו נגד הערכאה הראשונה, התבטאויות העולות לכאורה כדי הפרת חובותיו האתיות של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.

את בקשתו פותח המבקש בטענה כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן "מפאת שנאת חינם, מפאת סכסוך אישי עם המערער ואגב 'חיסול חשבון' במסגרת התיק שבו ניתן פסק הדין בחוסר אובייקטיביות ובחוסר מידתיות". בקשתו של המבקש רצופה לכל אורכה טענות נגד הערכאה הדיונית, אשר, לדבריו, נהגה במשוא פנים, קיפחה את זכויותיו – והכל מתוך מניעים אישיים נגדו. עוד טוען המבקש, כי בקשתו מעלה מספר שאלות משפטיות הדורשות את הכרעתו של בית משפט זה, ביניהן: אימתי ימנע בית המשפט מבעל דין לזמן עד או להגיש ראיה רלוונטית; מהי המדיניות הרצויה בהתערבות בית המשפט בהסכם שבין בעלי דין ובביטול תנאיו; ומהי רמת הנטל הרובצת על המשיבה להוכיח טענת זיוף. המבקש מוסיף וטוען נגד קביעותיו של בית משפט קמא, הן אלו העובדתיות – לגבי הסכם שכר הטרחה, הן אלו המשפטיות – לפיהן אין הוא זכאי לשכר טרחה נוסף מהמשיבה, ובאשר לגובה ההוצאות אשר נפסקו לחובתו.

6.

עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, עיון בקביעותיו של בית משפט קמא, נגדן מופנות טענותיו של המבקש, מעלה כי הן אינן מעוררות כל שאלה עקרונית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, ומדובר למעשה בטענות נגד ממצאי עובדה או מהימנות, טענות שעניינן יישומו של הדין או שהן נוגעות בהחלטות דיוניות כאלה ואחרות. בכל אלה כידוע, אין ככלל כדי להצדיק מתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה.

כך, החלטת הערכאה הדיונית שלא לאפשר למבקש להגיש קלטת מטעמו כראיה נבעה מכך שזו לא עמדה בכללי הקבילות על-פי דין. כללים אלו מוסדרים בחקיקה ונידונו רבות בפסיקה (ראו: ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.7.2007); ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4) 169, 195 (1984)), ובמקרה דנן אין מתעוררת בעניין זה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים, ומשכך אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

אשר לטענות המבקש נגד הקביעה כי הסכם שכר הטרחה אשר הוצג על-ידי המבקש הינו זיוף, הרי שמדובר בתקיפתה של קביעה המתבססת על ממצאי מהימנות, ושאינה מצדיקה על כן מתן רשות לערער . בנוסף, אשר לשאלת רמת הנטל הנדרשת להוכחת טענת זיוף במשפט אזרחי, הרי ששאלה זו נידונה בפסיקה זה מכבר. בהקשר זה יצויין, כי ניתן אמנם להבחין בשתי גישות בפסיקה ביחס לסוגיה זו: לפי הגישה האחת, בין מידת ההוכחה במשפט האזרחי – מאזן ההסתברויות, לבין מידת ההוכחה במשפט הפלילי – הוכחה למעלה מכל ספק סביר, ישנה רמת וודאות שלישית, הנדרשת מקום שצד במשפט אזרחי טוען לביצוען של עבירות פליליות, כגון זיוף, מרמה או הונאה (ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (לא פורסם, 20.7.1995), (להלן: עניין כהן )). לעומת זאת, אליבא דגישה השניה, במשפט האזרחי ישנה מידת ההוכחה אחת ויחידה – היא זו של נטיית מאזן ההסתברויות, אולם כמות הראיות הנדרשת כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות האמורה קשורה במהותו וחומרתו של הנושא. הדגש הוא, אפוא, על רצינות הראיה (ראו דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מ(1) 589, 606 (1986)); וכן דעתו של השופט קדמי בעניין כהן הנ"ל). מכל מקום, אין המקרה דנן מצדיק הכרעה בסוגיה זו, שעה שהערכאה הדיונית ביססה את קביעותיה בעניין באופן חד ונחרץ על ממצאי מהימנות.

גם טענתו של המבקש נגד סכום ההוצאות אשר נפסק לחובתו אינה מצדיקה מתן רשות לערער. הלכה פסוקה היא כי רק לעתים נדירות יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות, כגון במקרים של טעות משפטית בפסיקת ההוצאות, או אם נתגלה פגם או פסול בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה (ע"א 578/83 חסונה נ' זכריה , פ"ד מא(1) 689, 692 (1987); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ (לא פורסם, 23.3.2005)). אם כך לגבי ערכאת ערעור ראשונה, על אחת כמה וכמה שנכון הדבר לגבי ערכאת ערעור שניה, וודאי שאין בנושא עצמו כדי להצדיק מתן רשות לערער.

באשר לטענת המבקש כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן על רקע סכסוך אישי בינו לבין השופטת אשר ישבה בדין, הרי שטענות ממין זה היה באפשרותו של המבקש להעלות במסגרת בקשה לפסלות שופט בהתאם להוראות סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. המבקש לא עשה כן, וברי כי עתה אין זה השלב להידרש לטענה זו. אוסיף, כי לא התרשמתי כי המבקש הניח בסיס לטענתו זו, אלא הסתפק בהטחת האשמות, דבר שמוטב היה למבקש, כעורך דין, להימנע ממנו.

בסופם של דברים, אבקש להצטרף להערותיו של בית המשפט המחוזי באשר לסגנון בו בחר המבקש להעלות טענותיו. יש להצר על כי גם לאחר הביקורת שמתח בית המשפט המחוזי בעניין זה, לא שינה המבקש מדרכו ובחר בסגנון ובנוסח שאין להם מקום בבית המשפט ואין הם יאים לעורך דין, גם מקום בו פסיקת בית המשפט אינה לרוחו. הדברים אמורים, כמובן, מבלי לשלול מהלגיטימיות האינהרנטית הנעוצה בבסיסה של הבעת ביקורת, אך זאת תוך שימת דגש על הדרך והסגנון הראויים לה. דומה בעיני שאין מתאים יותר מלסיים בהבאת דבריו של הרמב"ם, באשר לאיסור מדאורייתא לפגוע בכבודו של בית המשפט: "כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: אלקים לא תקלל"

(משנה תורה, שופטים, פרק כו, הלכה א).

הבקשה אפוא נדחית. אין צו להוצאות.