ע"א 4085/09 פהים עאסי נ. פקיד שומה צפת

1.

המבקשים הינם בני זוג. המבקשת

הינה ביולוגית, שעיסוקה בתחום הפוריות ואילו המבקש

מסייע בידה בעיסוק זה. השניים ערערו לבית-המשפט המחוזי בנצרת על שומות מס הכנסה שהוציא המשיב בעניינם לשנים 2005-2000. בבסיס הערעור עמדה הטענה כי החל משנת 2000, בעקבות בדיקה שערך, סירב המשיב להמשיך ולהכיר במבקשים כתושבי היישוב פסוטה הזכאים להנחת יישוב-ספר. ביום 17.3.2009 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, תוך שנקבע כי מהממצאים שהונחו לפתחו עלה כי המבקשים אכן אינם תושבי פסוטה, אלא מתגוררים בנצרת.

2.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו המבקשים בפני בית-משפט זה ולערעורם צירפו את הבקשה שבפני לעיכוב ביצועו של פסק-הדין. להשקפת המבקשים סיכויי הערעור גבוהים. לטענתם, נפלו פגמים בממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות עליהם סמך בית-המשפט קמא את מסקנתו בדבר מקום מגוריהם. אף מאזן הנוחות נוטה לטובתם, באשר בביצועו של פסק-הדין יהא כדי לגרום להם לקשיים כלכליים ניכרים, ואם יתקבל ערעורם יהא זה בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו.

המשיב, בתשובתו סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף. זאת, מן הטעם כי בהתאם לתקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יש לעתור לעיכוב ביצועו של פסק-דין ראשית לערכאה אשר תחת ידה יצא. לגופו של עניין נטען, כי נוכח העובדה שהמשיבה היא המדינה, הרי ככל שיתקבל ערעורם של המבקשים, לא יקשה עליה להחזיר להם את הסכומים שישלמו, כל זאת בצירוף הצמדה

וריבית. עוד נטען, כי לא הונחה ולו תשתית ראייתית ראשונית לתמיכה בטענה לפיה יהא בביצועו המיידי של פסק-הדין כדי לגרום למבקשים נזק בלתי הפיך. לבסוף, נטען כי סיכויי הערעור נמוכים, נוכח העובדה כי מדובר בערעור המופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, בהם אין זה מדרכה של ערכאה שנייה להתערב.

3.

לאחר בחינתן של הבקשה ושל התשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לה. ראשית, אציין כי פסק-הדין נושא הבקשה, עניינו בדחיית ערעור על שומת מס הכנסה. כבר נפסק בעבר כי "לא ניתן 'לעכב' ביצועו של פסק דין שדחה תובענה – או ערעור שכזה ­ כי במקרה כזה אין מה לעכב" (רע"א 1919/00 אבו רמדאן נ' פקיד

שומה ת"א 3 , בפסקה השנייה להחלטת השופט י' טירקל (לא פורסם, 1.5.2000)). לפיכך, נראה כי תחת הגשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין היה על המבקשים לעתור לקבלת סעד זמני לתקופת הערעור (רע"א 1919/00 אבו רמדאן

הנ"ל, שם; בש"א 9640/08 פלונית נ' פלונית בפסקה הרביעית להחלטתה של השופטת א' ארבל (טרם פורסם, 24.11.2008)). אולם, בין כך ובין אחרת, סבורני כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. על המבקש את עיכוב ביצועו של פסק-דין כמו גם מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוטל הנטל להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים:

הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. ככל שהדבר נוגע לפסק-דין המטיל חיוב כספי, הרי ששיקול מרכזי בסוגיית מאזן הנוחות, עניינו בשאלה אם ייבצר מן המבקש לגבות בחזרה את הכספים ששילם במידה ויתקבל ערעורו (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (לא פורסם, 1.12.2005)). בענייננו, לא עמדו המבקשים בנטל המוטל עליהם להוכיח קיומם של התנאים האמורים. באשר לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין שערעורם של המבקשים מופנה רובו ככולו כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות, בהם אין נוהגת ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים חריגים. באשר למאזן הנוחות – טענת המבקשים בדבר נזק כלכלי שיגרם להם עקב ביצועו המיידי של פסק-הדין, נטענה בעלמא ומבלי שהונחה לכך תשתית ראייתית. יתרה מכך, נוכח העובדה כי המשיב נמנה עם רשויות המדינה, אף לא קם חשש כי יקשה על המבקשים לגבות בחזרה את הכספים שישלמו במידה ויתקבל ערעורם (בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ב

בתמוז

התשס"ט (14.07.09).