עע"מ 1213/12 טבע הדברים -חברה לחקר האדם נ. עיריית הרצליה

1.

בקשה למתן סעד זמני לפיו יעוכבו הליכי הגבייה בגין חיוב ארנונה שהשיתה המשיבה על המבקשת עבור השנים 2004 ועד היום, העומד על סך של כ-800,000 ₪, עד להכרעה בערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"ם 11480-07-10, כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן).

2.

לטענת המבקשת, היא רכשה קומה שייעודה לחניה בבית דירות בהרצליה (להלן: הנכס ), על מנת שתשמש לצרכי מערכת המגזין, מתוך כוונה להביא לשינוי יעוד הנכס. המבקשת עשתה שימוש בנכס לצרכיה משנת 1999 ועד לשנת 2004. בשנת 2004 פינתה המבקשת את הנכס לאחר שניסיונותיה לקבל אישור לשימוש חורג ולשינוי תב"ע לא צלחו. בין המבקשת לבין המשיבה התקיימו הליכים משפטיים באשר לסיווג הנכס לצורכי ארנונה ביחס לחלק מתקופה זו בה שהתה המבקשת בנכס, כאשר לבסוף סווג הנכס כתעשייה ומלאכה ולא כמשרדים (בהתאם לעמדת המבקשת). לטענת המבקשת, בהליך לפני בית משפט קמא הלינה על חיובה בארנונה מאז עזיבתה, קרי משנת 2004 ואילך; ובפרט, על החלטת עיריית הרצליה שלא ליתן לה פטור מארנונה למשך חצי שנה בגין נכס ריק, ובאשר להחלטה לסווג את הנכס לצורכי ארנונה למלאכה ותעשיה ולא כייעודו המקורי, חניה ומחסן. המבקשת טוענת בהקשר זה כי משפסק השימוש בנכס, הוא חזר למצבו הייעודי התכנוני וחיוב הארנונה נקבע על פיו. בית משפט קמא דחה את עתירת המבקשת, משכך על המבקשת לשלם סך של כ-800,000 ₪ לעיריית הרצליה, ועל כך היא מבקשת סעד זמני.

3.

המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור טובים ואף למעלה מכך. לטענתה, שגה בית משפט קמא בהגדרת השאלה המשפטית שהועמדה לפתחו, שגה באשר להגדרת התקופה לגביה מתייחסת העתירה שנדונה לפניו, ושגה בקביעותיו לפיהן אין לסווג את הנכס כמחסן וחניה ואין לפטור את המבקשת מתשלום ארנונה מכוח היות הנכס מחסן וחניה בבית דירות. לעניין מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי מצבה הכלכלי ייפגע באופן אנוש מכיוון שהיא מצויה בהליכי הבראה. לעומתה, המשיבה טוענת כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר. לטענתה, אין בטענות המבקשת ממש, ואף אם היה מקום לבחון אותן, מתעלמת המבקשת ממספר קביעות חד-משמעיות של בית משפט קמא באשר לשיהוי שבו נקטה המבקשת ובאשר לתום לבה. לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי אין בחומר שהוצג על-ידי המבקשת כדי להוכיח כי תשלום הארנונה יגרום לה לנזק בלתי הפיך.

4.

סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על המבקש סעד זמני מוטל הנטל להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, כי סיכויי הערעור גבוהים; והשני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ע"א 4085/09 עאסי נ' פקיד שומה צפת

(ניתן ביום 14.7.09)).

5.

אשר למאזן הנוחות, ענייננו בחיוב כספי של המבקשת כלפי המשיבה. ככלל, במצבים כאלה לא ייעתר בית המשפט לבקשה למתן סעד זמני מאחר שלרוב אין מדובר בנזק בלתי הפיך. לכלל זה מספר חריגים (פסקה 6 להחלטתו של השופט עמית בעע"ם 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (ניתן ביום 17.3.11)

והאסמכתאות שם). המבקשת טוענת כי בעניין דנן מתקיים אחד החריגים לכלל, וישנה הצדקה למתן הסעד הזמני, משום שביצוע פסק הדין עלול לפגוע במצבה הכלכלי של המבקשת באופן אנוש עד שגם אם תזכה בערעור לא ניתן יהיה להשיב את מצב הדברים לקדמותו. שכן, המבקשת מצויה מזה ארבע שנים בהליכי הבראה מבוקרים בפיקוח רואה חשבון ותחת עינם הפקוחה של הבנקים, כך שכל סטייה מהליכים אלו עלולה להמיט אסון על המבקשת. אין בידי לקבל טענה זו במלואה. מכתבו של רואה החשבון אותו צירפה המבקשת להוכחת טענתה נוקט לשון כללית, אולם לבטח יגרם למבקשת נזק מסויים. טענתה של המבקשת בדבר הבעייתיות שבמכירת הנכס, אשר רק באמצעותה תוכל לפרוע את חובה, איננה משכנעת על פניה. חוסר הכדאיות הכלכלית בקניית הנכס נשללה בתגובת המשיבה לפיה שונה ייעוד הנכס למגורים. גם העובדה כי הנכס לא רשום בטאבו על שם המבקשת איננה מספקת, ולו משום שהמבקשת איננה מציינת כל ניסיון למכור את הנכס. עוד יֵאמר בהקשר זה כי המשיבה היא עירייה ועל כן החשש לפיו המבקשת לא תוכל להיפרע באם תזכה בערעור הוא קטן מאוד. לעומת זאת, המבקשת העידה על עצמה כי היא מצויה בהליכי הבראה, ועל כן מצבה עלול להשתנות לרעה כך שדוקא המשיבה לא תוכל להיפרע באם יינתן סעד זמני.

6.

לעניין סיכויי הערעור, לאחר שקילת טענות הצדדים מזה וזה, מצאתי כי סיכויי הערעור אינם נמוכים. מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להתייחס לטענות הסף, אציין לגופו של עניין באשר לסיווג הנכס לצורכי ארנונה, כי כבר נקבע כי במצב דברים שבו נעשה בעבר שימוש בקרקע בניגוד לייעוד התכנוני שלה, אולם שימוש זה פסק, שוב אין לחייב את המשתמש בשיעורי ארנונה לפי השימוש ההיסטורי שנעשה בעבר בקרקע (בר"ם

5045/02 סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה (ניתן ביום 14.7.03)). סוגיה זו לא לובנה על ידי בית משפט קמא, יתכן שהאופן שבו הציגה המבקשת את טענותיה שם תרם לכך, אולם ראוי כי שאלה זו תלובן במסגרת הערעור. מן הצד האחר, יש ליתן משקל לכך שאין בכוחה של טענה זו כדי להעניק למבקשת פטור מלא מארנונה, ואף טענותיה הנוספות של המבקשת אינן מובילות בהכרח למסקנה זו.

7.

לאור סיכויי הערעור והנזק העלול להיגרם למבקשת מחד גיסא, ולאור העובדה שמכל מקום לא תזכה המבקשת כנראה בפטור מלא מתשלום ארנונה, ובשים לב לקושי בגביית החוב שיכול להתעורר בשל מצבה של המבקשת מאידך גיסא, אני מורה על מתן סעד זמני חלקי, לפיו המבקשת תשלם למשיבה סך של 300,000 ₪ בתוך 21

יום; בכפוף לכך, המשיבה תימנע מלנקוט מהליכי גבייה בגין חיוב הארנונה שהשיתה על המבקשת עבור השנים 2004 ואילך כמפורט בעתירה, וזאת עד למתן פסק דין בערעור.