ע"א 5379/02 מקסימוב עופר נ. מדינת ישראל

לפנינו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) לדחות עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום (כבוד הנשיאה ע' בקנשטיין) להאריך מעצרו ב- 13 יום עד ליום 26.6.02. הערר נשמע ביום 25.6.02 וניתנה בו החלטה ללא נימוקים, לפיה נדחה הערר. כן נקבע בהחלטה, כי הנימוקים יינתנו בנפרד. ואלה נימוקיי:

1.העורר חשוד בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף ושימוש במסמכים מזוייפים בנסיבות מחמירות וקבלת נכסים שהושגו בפשע. המדובר בעבירות חמורות שהחקירה בעניינן מסובכת ומסועפת.

בעקבות בקשת הסגרה שהוגשה על ידי משטרת ישראל נעצר העורר ברומניה ביום 15.5.2002. בסופו של עניין הובא העורר לישראל בהסכמתו, אולם עד שהביע הסכמה זו היה עצור ברומניה. משהגיע לישראל, ביום 13.6.02, נעצר העורר בנתב"ג על ידי משטרת ישראל ובאותו יום הובא בפני בית משפט השלום בתל אביב לשם מתן צו למעצרו. לבית המשפט הוגש דו"ח סודי שכלל את תמצית הפרשה הנחקרת והראיות שנאספו עד כה. כמו כן, בעת הדיון בבקשת המעצר השיב נציג המשטרה לשאלותיו של בא כוח העורר. בית המשפט הוציא צו שיפוטי ביום 13.6.02 למעצר העורר שתוקפו עד היום, 26.6.02.

2.טענת העורר, שנדונה בעררו לבית המשפט המחוזי, היא, כי בהצטרף תקופת מעצרו ברומניה לתקופת מעצרו בארץ, עולה תקופת המעצר על 30 יום, בניגוד להוראת סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים) הקובע כדלקמן:

"לא יוחזק חשוד במעצר ברצף בקשר לאותו אירוע , לרבות המעצר ללא צו, לתקופה העולה על 30 ימים , אלא אם כן הבקשה למעצר נוסף הוגשה באישור היועץ המשפטי לממשלה." (ההדגשה שלי - ט.ש.כ.)

מלשון הסעיף עולה, כי שהותו של חשוד במעצר, בטרם הוגש נגדו כתב אישום, מוגבלת לתקופה של 30 יום. בקשה למעצר מעבר לתקופה האמורה מחייבת אישור של היועץ המשפטי לממשלה. טענת העורר מבוססת על ההנחה כי יש להביא בחשבון, לצורך מניין ימי המעצר לפי סעיף 17(ב) האמור, את תקופת מעצרו ברומניה באופן שייקבע, כי תקופת 30 הימים בהם ניתן היה להחזיקו במעצר ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה, הסתיימה ביום 14.6.02. ב"כ העורר גורסת כי התכלית של הבאת ימי מעצרו של העורר ברומניה במניין הימים הנקוב בסעיף 17(ב) לחוק המעצרים היא מניעת מעצרו של אדם לתקופה העולה על 30 יום ללא אישור היועץ המשפטי, וזאת ללא קשר לשאלה היכן היה עצור.

3.דין הערר להידחות ולו בשל אי תחולתו של סעיף 17(ב) לחוק המעצרים על תקופת מעצרו של העורר ברומניה. הכלל הוא, כי לחוקי מדינת ישראל תחולה טריטוריאלית, כדבריו של א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה

(תשנ"ג) 579-578:

"חוקיה של מדינת ישראל חלים על יחסים משפטיים בישראל, והם אינם מסדירים יחסים משפטיים מחוץ לישראל. נוהגים לכנות זאת ככלל בדבר התחולה הטריטוריאלית. על פיו, אין לחוקיה של מדינת ישראל תחולה אקסטרא-טריטוריאלית. הטעם לכך נעוץ הן בשיקולים של שלטון החוק...והן בשיקולים של יחסים תקינים בין מדינות...חזקת-התכלית הינה איפוא לתחולה מקומית. חזקה זו חלה הן על נורמות פליליות והן על נורמות אזרחיות..."

חזקת התחולה הטריטוריאלית ניתנת אמנם לסתירה, אולם לשם כך דרוש כי תוכנו של החוק יחייב, במפורש או מכללא, תחולה אכסטרא-טריטוריאלית (ראו בג"ץ 279/51 חיים הרץ אמסטרדם ו- 162 אח' נ' שר האוצר , פ"ד ו 945, 948-947). המקרה שבפנינו, בו העורר היה מצוי ברומניה בעת מעצרו ואף נעצר על פי הדין הרומני, אינו ממין המקרים המחייב פרשנות שכזו. סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע לאמור:

"הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק , אלא אם כן נקבעו בחוק

הוראות אחרות" (ההדגשה שלי - ט.ש.כ)

"חוק", על פי הגדרתו בחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, הוא "חוק של הכנסת או פקודה" (ראו גם י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון) (תשנ"ז) 1). עולה מן האמור, כי הוראות חוק המעצרים יחולו על מעצר לפי כל חוק של מדינת ישראל, אלא אם נקבע אחרת בחוק של מדינת ישראל. בהיעדר הוראת חוק הקובעת תחולתו של חוק המעצרים על מעצר לפי דין זר, במקרה זה הדין הרומני, לא ניתן להחילו על תקופת מעצרו של העורר ברומניה.

4.הקביעה האמורה נכונה גם לאור תכליתה של הוראת סעיף 17(ב). לרשויות החקירה והתביעה במדינת ישראל אין כל שליטה, מהותית או פרוצדורלית, על הליכי המעצר במדינה אחרת. אלה מופעלים על פי הדין הפנימי בכל מדינה ומדינה, בין אם המעצר נדרש לצורך הסגרה ובין אם לצורך אחר. דומה כי לא ניתן לחלוק על כך, שבמידה ואדם - שאת הסגרתו מבקשת מדינת ישראל - יהא עצור במדינה זרה מעבר ל- 30 יום לא יידרש אישורו של היועץ המשפטי לממשלה לשם כך, כבדרישה המופיעה בסעיף 17(ב) וחלה על מעצר העולה על 30 יום, בישראל. החלתו של סעיף 17(ב) על מעצר לפי דין זר תגרור עימה השלכות יישומיות אבסורדיות, כגון מצב בו אדם נעצר במדינה אחרת לצורך הסגרה לתקופה העולה על 30 יום ולא ניתן יהיה לעוצרו כלל בארץ, כשיגיע לכאן, לצורך חקירה.

5.הפרשנות לפיה מדובר במשך מעצר של 30 יום בישראל בלבד מתחייבת אף מן ההבחנה העקרונית בין דיני ההסגרה והליכי מעצר לצורך הסגרה במדינה זרה לבין דיני המעצר בארץ לצורך חקירה והעמדה לדין. הבחנה זו נעשתה על ידי הערכאה הראשונה ועמדה במרכז הכרעתו של בית המשפט המחוזי ובדין נעשתה. כעניין שבעקרון, הליך ההסגרה הוא "המוסד המשפטי היחידי המסדיר את מסירתו של עבריין לריבון זר עקב בקשתו לשם ענישה...כאשר מדובר במסירה כאמור, מתגשם הדבר במסגרת הליכי ההסגרה ולפי דיניה המיוחדים בלבד" (ש"ז פלר, דיני ההסגרה (תש"ם) 36). לא נטען ולא הוכח על ידי מי מהצדדים, כי קיים הסכם הסגרה בין ישראל ורומניה. עם זאת, ציינו הערכאות הקודמות והצדדים לא חלקו על כך, שמעצרו של העורר ברומניה נעשה במסגרת הליכי הסגרה לאחר שהוגשה בקשה להסגרה על ידי משטרת ישראל לרומניה.

6.זאת ועוד, סעיף 17(ב) קובע כי תקופת 30 הימים נמנית "בקשר לאותו אירוע". ה"אירוע" בגינו נעצר העורר ברומניה הוא בקשת ההסגרה שהוגשה על ידי מדינת ישראל. בקשה זו הוגשה, אמנם, על בסיס הצורך להעמידו לדין בישראל על עבירות לפי הדין הישראלי, אך העילה למעצרו שם היא הגשת בקשת ההסגרה. מעצרו של העורר בארץ, לעומת זאת, מבוסס על עילה שונה ועל "אירוע" שונה. אין הוא מבוסס על עילת ההסגרה אלא על עילות המעצר שבחוק שבית משפט השלום מצא כי נתקיימו (צרכי חקירה וחשש לשיבוש הליכי משפט). קביעת בית המשפט מושתתת על קיומן של ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו. בקביעות אלה של בית משפט שהלום, שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי בערר, אין מקום להתערב.

7.גם בעובדה שהעורר נחקר או תושאל ברומניה על ידי חוקרי משטרת ישראל אין כדי להפוך את מעצרו שם, למעצר לפי חוק המעצרים. אכן, בתקופת מעצרו של העורר ברומניה נעשו, מכוח בקשת ההסגרה, פעולות של סיוע משפטי שאפשרו לחקור את העורר או לתשאלו בעודו במעצר לצורך הסגרה, אך אין בהן כדי לשנות את עילת מעצרו ברומניה. בהקשר זה, ראוי לציין כי תחילה לא הסכים העורר לבוא לישראל מרצונו, דבר שהיה מייתר את הצורך לעוצרו ברומניה ושיכול היה לחסוך מן העורר ימי מעצר.

8.אשר על כן, הערר נדחה והחלטת בית המשפט המחוזי נשארת על כנה.