ע"א 5393/03 אברהם פרג' נ. יעל מיטל

מבוא

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת (כבוד השופטת ע' סולומון-צ'רניאק), שניתן ביום 27.3.2003, בת.א. 500/96, ובמסגרתו חויבה המבקשת, עו"ד סיגל פרג' גשורי (להלן: "המבקשת") ובעלה, אברהם פרג', עימו היא נמצאת בהליכי גירושין (להלן: "אברהם"), ביחד ולחוד, לשלם למשיבים 1 ו -2, ציון ויעל מיטל (להלן: "המשיבים"), סכום של כ- 2,500,000 ₪, עקב ביטולה של עסקה לרכישת דירה ברחוב חובבי ציון בתל-אביב.

רקע עובדתי וההליכים בפני בית משפט קמא

2.ביום 23.5.95 נחתם בין אברהם למשיבים חוזה מכר, על פיו רכשו המשיבים מאברהם דירה בת שני חדרי שינה, גג צמוד, וחדר על הגג ברחוב חובבי ציון בתל-אביב (להלן: "הדירה"), תמורת 370 אלף דולר. הזכויות בדירה היו רשומות במרשם המקרקעין על שמו של אברהם בלבד. המבקשת, אשתו של אברהם ועורכת דין במקצועה, ייצגה את אברהם באופן פעיל במהלך המו"מ לרכישת הדירה, אך כעולה מחוזה המכר היא לא הייתה צד לו.

בסמוך לאחר קבלת החזקה, החלו המשיבים בביצוע עבודות שיפוצים בדירה, ובכללם גם בחדר הנמצא בגג, ואז גילו כי חדר זה נבנה ללא היתר כדין. המשיבים פנו לאברהם והודיעיהו על כך שבכוונתם לפעול להוצאת היתר, ואף דרשו פיצוי כספי בסך 140,000 דולר על נזקים שנגרמו להם, לטענתם. מו"מ שהתנהל בין הצדדים לא הניב פירות, וביום 14.1.96 הודיעו המשיבים לאברהם על ביטול ההסכם, ודרשו את השבתה של התמורה ששולמה על פיו. משדחה אברהם את הודעת הביטול, הגישו המשיבים, ביום 13.5.96, תביעה לבית משפט קמא להשבה ופיצויים, כנגד אברהם, המבקשת, עו"ד וינבאום אשר ייצגם בעסקה, וכן המתווכת בעסקה, גב' דגנית אופק (להלן: "המתווכת").

בכתב התביעה נטען, כי המבקשת ואברהם הטעו את המשיבים לחשוב כי חדר הגג נבנה כחוק ועל פי היתר בניה שניתן כחוק, וכי המתווכת חברה לאברהם ולמבקשת במעשה התרמית, בכך שחרף ידיעתה כי לחדר לא ניתן היתר, היא נמנעה מלהביא עובדה זו לידיעת המשיבים. נגד עו"ד וינבאום נטען, כי התרשל משלא בדק בוועדה המקומית לתכנון ובניה את זכויות הבניה בדירה, ומשלא גילה כי החדר בגג נבנה שלא כדין.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.בתאריך 27.3.03 פסק בית המשפט המחוזי, כי אברהם והמבקשת ידעו כי החדר על הגג נבנה ללא היתר, והם נמנעו ביודעין מלחשוף עניין בפני המשיבים, ועל כן רכשו אלה האחרונים את הדירה בהסתמכם על מצג שווא. בעקבות כך, חייב בית המשפט את המבקשת ואברהם בהשבת התמורה ששולמה על פי ההסכם, בערכים דולריים ובצירוף ריבית בשיעור שנתי של 8%, למן מועד תשלום התמורה ועד להשבה בפועל. בית המשפט קבע כי אברהם והמבקשת רשאים לנכות מסכום ההשבה, דמי שימוש חודשיים בסך 1050$ לחודש, כגובה דמי השכירות שגבו המשיבים מצדדים שלישים אשר שכרו את הדירה. בקשת המשיבים לפיצויים מעבר לסכום ההשבה – נדחתה, וכך היה גורלה של תביעתם כנגד המתווכת. התביעה כנגד עו"ד וינבאום התקבלה לאחר שנמצא כי הוא חטא ברשלנות.

הבקשה לעיכוב ביצוע

4.כנגד פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, ויחד עמו את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע. המשיבים הגיבו בהגשתו של ערעור שכנגד. להשקפת המבקשת, טעה בית משפט קמא כאשר השית עליה חובת השבה, הואיל ומעולם לא הייתה בעלים של הדירה, וגם לא הייתה צד לחוזה המכר. המבקשת טענה עוד, כי עובדת היותה בת זוגו של אברהם, אשר ייצגה אותו באופן פעיל במשא ומתן, אין בה לבדה כדי להוות בסיס לחיובה. כן נטען, כי בית המשפט טעה משהורה על בטלות עסקת המכר, וכאשר קבע כי המבקשת ידעה שלחדר על הגג לא ניתן היתר בניה. כן היא מלינה על שיעורה של הריבית אותה פסק בית המשפט.

את בקשתה לעיכוב ביצוע סומכת המבקשת על שניים: ראשית, ביצועו המיידי של פסק הדין ימיט עליה נזק בלתי הפיך; שנית, סיכוייה לזכות בערעור, טובים. בנוסף, טוענת המבקשת, כי עיכוב ביצועו של פסק הדין לא יגרום נזק למשיבים, הואיל והזכויות בדירה נשוא המחלוקת עדיין רשומות על שמם, וכי לטובתם אף רשום עיקול על זכויות המבקשת בדירה אחרת ברמת חן, בה היא מתגוררת עתה.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

דיון

5.כידוע, הכלל הוא, שצד שזכה בדין רשאי לממש את פסק הדין שניתן לטובתו, והגשתו של ערעור, אין בה לבדה, כדי לשמש עילה לעיכוב ביצועו. מכאן, שעיכוב הביצוע הינו החריג, ובתי משפט ייעתרו לו לעיתים רחוקות, ומקום שהמבקש הראה כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי ביצועו המיידי של פסק הדין עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תשובת המשיבים, את סיכויי הערעור, ואת מאזן הנזקים של בעלי הדין, הגעתי לכלל דעה כי נכון להיעתר לבקשה באופן חלקי. אני מורה אפוא על עיכוב ביצועו של פסק הדין כנגד המבקשת בלבד, בכפוף להפקדתה של ערבות בנקאית, צמודה ובלתי מוגבלת בזמן, בסך 500,000 ₪, להבטחת נזקים אפשריים אשר עלולים להיגרם למשיבים.

אין צו להוצאות.