ע"א 10564/05 רפאל גת נ. מאיר חיים מתיתיהו

השופט א' גרוניס:

1.

בפנינו ערעור על פסק דין שניתן ביום 18.9.05 בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן - פסק הדין החדש ). פסק הדין החדש (שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא) ביטל בחלקו פסק דין קודם שניתן על ידי אותו בית משפט (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה) ביום 10.10.95 (להלן - הפסק החלוט ). בפסק הדין החדש הוחלט שיש לבטל קביעה בפסק החלוט בנוגע לשיעור ריבית בגין חוב במטבע זר, כך שתחת ריבית בשיעור 11 אחוזים תבוא ריבית LIBOR (להלן - "ליבור" ) בתוספת אחוז אחד.

2.

בין בעלי הדין נעשתה לפני שנים עסקת מקרקעין לפיה רכש המערער מן המשיב דירה. נתגלע ביניהם סכסוך שהועבר להכרעת בורר. בפני הבורר הושגה ביום 26.8.91 הסכמה על ביטולה של העסקה. בהמשך החליט הבורר בפסק מיום 28.11.91 לחייב את המשיב להשיב למערער סך של 126,211 דולר. בפסק הבורר נקבע כי הסכום ישולם בצירוף ריבית שנתית של 12 אחוזים ריבית מאותו יום (28.11.91) ועד לתשלום בפועל. כפי שנראה בהמשך, פסק הדין החדש התייחס לריבית של 11 אחוזים על אף שפסק הבורר והפסק החלוט דיברו על ריבית של 12 אחוזים. הבורר אף הורה כי הריבית תצורף לקרן אחת לשנה. המערער פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לאשר את פסק הבורר. ואילו המשיב עתר לביטול הפסק ולהעברת הבורר מתפקידו. ביום 10.10.95 הוחלט, בפסק החלוט, לדחות את בקשתו של המשיב על שני חלקיה ולעומת זאת לאשר את פסק הבורר. המשיב הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור שנדחתה ביום 27.8.96 (רע"א 7208/95).

3.

במהלך השנים לא פרע המשיב את מלוא החוב. חלפו כתשע שנים מיום אישורו של פסק הבורר והנה פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים בתובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה, בה עתר לביטולו של הפסק החלוט. המשיב העלה טענות מטענות שונות נגד הפסק החלוט. הוא לא העלה שום טענה בעניין שיעור הריבית לגבי החוב במטבע זר. בית המשפט המחוזי העלה מיוזמתו שאלה בנוגע לשיעור הריבית. ובדבריו: "שימשתי למבקש [המשיב] כפה לענין שיעור הריבית". עמדתו של בית משפט קמא הייתה כי "אבד הכלח" על ריבית בשיעור 11 אחוזים. בית המשפט אכן ציין שמדובר בפסק דין חלוט אלא שלדעתו "משיש בפסק הבורר חלקים שנקבעו בהסכמה, ניתן לתקוף את החלק ההסכמי. גם אם דרך זו אינה נקיה מספקות בנתוני המקרה שלפני, נראה לי כי שיקולי צדק גוברים במקרה זה, אף חרף חלוף הזמן, באשר הסכום שנפסק על ידי הבורר ביום 26.8.91 טפח [צ"ל - תפח] למימדים אדירים והגיע לסכום אבסורדי". בסיום פסק הדין החדש נקבע, כי הסכום שפסק הבורר שעל המשיב לשלמו למערער יישא ריבית "ליבור" בתוספת אחוז אחד מיום פסיקתו ועד לתשלום בפועל.

4.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד על כנו ודינו ביטול. לא היה שום צידוק לבטל פסק דין חלוט במקרה זה.

5.

לפני שנבחן את השאלה האם היה זה מן הנכון לבטל פסק דין חלוט, נתייחס למספר עניינים מיקדמיים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יצא מן ההנחה כי פסק הבורר קבע ריבית בשיעור 11 אחוזים. הנחה זו שימשה בסיס לביטול, וזאת על יסוד משפטי מסוים, כפי שיוסבר בהמשך. עיון בפסק הבורר מלמד, כי אין בו זכר לריבית של 11 אחוזים אלא נקובה בו ריבית של 12 אחוזים. זה אף שיעור הריבית המצוין בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 10.10.95, הוא הפסק החלוט. כאמור, הטענה בעניין שיעור הריבית הועלתה מיוזמתו של בית משפט קמא, בלא שהמשיב הזכירה. לאור התוצאה של פסק דין זה בעניין שיעור הריבית, איני רואה צורך לבחון את השאלה האם הייתה קיימת הצדקה במקרה דנא להעלאת הטענה על ידי בית המשפט.

בפסק הדין החדש, שביטל באופן חלקי את הפסק החלוט, אמר בית המשפט כי הואיל ופסק הבורר כלל חלקים שנקבעו בהסכמה, הרי ניתן לתקוף את חלקו המוסכם. כנראה שהערכאה הדיונית כיוונה להסכמה שהושגה בפני הבורר על ביטולה של עסקת המקרקעין. אף אם נניח שניתן לתקוף את ההסכמה שהושגה בעניין הביטול בשל אחד הטעמים שבעטיים ניתן לתקוף הסכם, אין קשר בין עניין הריבית לבין המוסכם בעניין הביטול. אכן, ההסכמה היא שהובילה לחיוב הכספי שהוטל על המשיב להחזיר את הסכום שקיבל ושלגביו נקבעה ריבית בשיעור 12 אחוזים. אך אין ספק, שלא הייתה הסכמה כלשהי בכל הנוגע לשיעור הריבית וכי חיוב זה מקורו אך בפסק הבורר. על כן, לא ניתן לבטל את החיוב בריבית בשיעור האמור בשל נימוק המצדיק ביטולו של הסכם. נעיר במאמר מוסגר, כי ספק גדול אם ניתן היה לתקוף את שיעור הריבית, אפילו זו הייתה מוסכמת, בשל תיקון מאוחר של החוק או עקב הלכה חדשה (ע"א 9344/04 אנגל נ' עידן מערכות כבלים ישראל בע"מ (טרם פורסם, 10.9.06)). נעבור עתה לדיון בנושא שיעורה של הריבית ואפשרות ביטולו של הפסק החלוט.

6.

בעבר מקובל היה שחיוב כספי במטבע זר המושת בפסק דין, יישא ריבית של 11 אחוזים עד לתשלום בפועל (ראו למשל, ע"א 417/76 רשות הנמלים נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(3) 102 (1978)). בחלוף תקופה של שנים, קבע בית משפט זה כי אין עוד מקום לפסיקה של ריבית בשיעור 11 אחוזים לגבי חוב הנקוב במטבע זר: ע"א 6260/97 Polska Zegluga Morska נ' Benque Nationale de Paris, New york , פ"ד נז(5) 193 (2003). בית המשפט העליון הסביר כי המציאות הכלכלית השתנתה וריבית בשיעור האמור אינה מוצדקת לאור הנתונים הכלכליים העדכניים (ראו בהרחבה בע"א 6260/97 הנ"ל, לגבי התפתחות החקיקה בעניין שיעור הריבית). בשנת 2003 הותקנו תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שיעור הריבית ודרך חישובה), התשס"ג-2003 (להלן - התקנות ). בתקנות נקבע, כי הריבית על חוב במטבע חוץ או חוב במטבע ישראלי הצמוד למטבע חוץ תהא בשיעור ריבית "ליבור" בתוספת אחוז אחד. כן נקבע, כי הריבית תחושב לכל רבעון. ריבית "ליבור" ( London Interbank Offered Rate ) הינה ריבית מקובלת בעולם העסקים הבינלאומי (ראו, ע"א 6388/98 Deniztas Nakliyat Ve Ticaret A.S. נ' Credit Lyonnais S.A. , פ"ד נז(5) 647, 659 (2003)). יצוין, כי תחולתן של התקנות הינה מיום 1.4.03. כפי שנקבע בע"א 6388/98 הנ"ל, התקנות אינן חלות באופן רטרואקטיבי ואף אין הן חלות על הליכים תלויים ועומדים. אם בכל זאת החליט בית משפט זה שיש להחיל את שיעור הריבית שבתקנות על הליכים תלויים ועומדים, הוא עשה כן מכוח סמכותו לקבוע הלכה שיפוטית חדשה, הלכה שהתחייבה בנושא המסוים עקב השינויים הכלכליים באשר לשערי הריבית. על כן נקבע בע"א 6388/98 הנ"ל, כי ריבית "ליבור" בתוספת אחוז אחד תחול אף על הליכים תלויים ועומדים. עוד נפסק, כי לבעל דין שמורה הזכות להביא ראיות כי שיעור הריבית שיש להחילו שונה מזה הנזכר (ראו למשל גם בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ

(לא פורסם, 5.10.06) ; ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל פ"ד נט(5) 337, 351-350 (2005)).

7.

דומה, שכבר על יסוד התשתית האמורה לא היה זה מן הנכון שבית המשפט המחוזי יקבע ריבית בשיעור שונה מן השיעור שנפסק בפסק הבורר ובפסק החלוט. זאת, משום שכפי שהסברנו, התקנות עצמן אינן בנות תחולה רטרואקטיבית. עשויה להישאל השאלה האם אין תחולה רטרואקטיבית להלכה החדשה. סוגיה זו מעוררת שאלות מעניינות, שאין צורך להידרש להן (ראו, רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון אלחמיד

(טרם פורסם, 27.2.06) לדיון בתחולה רטרואקטיבית של הלכות שיפוטיות). המקרה שבפנינו פשוט הוא. כך, משום שההלכה החדשה בנוגע לשיעור הריבית נפסקה בשנת 2003. אין שום סיבה להניח שכבר בשנת 1991 שררו תנאים כלכליים שהצדיקו ריבית שונה מ-11 אחוזים באשר לחוב במטבע זר. בכל מקרה, אין זה מתקבל על הדעת, כי כאשר מדובר בפסק דין חלוט נטיל את נטל ההוכחה בנוגע לשיעור שונה של ריבית על הזוכה ולא על החייב. במקרה שלפנינו לא הובאה הוכחה כלשהי בעניין. יתרה מכך, הנחת המוצא של בית משפט קמא בשנותו את שיעור הריבית הייתה כי מדובר בריבית בשיעור של 11 אחוזים. כפי שראינו, הנחה זו שגויה היא. פסק הבורר, שאושר בפסק החלוט, קבע ריבית של 12 אחוזים. איננו יודעים מדוע נקבע שיעור כאמור, השונה ממה שהיה מקובל אותה עת, היינו 11 אחוזים. ייתכן, כי השיעור הגבוה יותר ממה שהיה מקובל אותה עת נבע משיקולים שונים של הבורר. מכל מקום, משנמצא לנו כי הנחתו של בית משפט קמא לא הייתה נכונה, מתמוטט המבנה שנבנה על בסיסה.

8.

ועתה נותר להתייחס לנושא של ביטולו של פסק דין חלוט. כפי שראינו, פסק הבורר אושר בבית המשפט המחוזי ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה. משמע, הקביעה לפיה על המשיב לשלם סכום כסף מסוים בצירוף ריבית של 12 אחוזים הפכה חלוטה לפני שנים. המשיב נמנע מלפרוע את החוב במלואו. האם מוצדק ביטולו של הפסק החלוט? עונים אנו בשלילה לשאלה זו. לכאורה היינו צריכים לומר כי פסק דין חלוט חייב לעמוד על כנו מכוח הכלל של "מעשה בית דין". כך, הן לאור האינטרס של בעל הדין שזכה והן לאור האינטרס הציבורי. יש להגן על בעל דין שזכה בדינו מפני הטרדה חוזרת ונשנית מצידו של בעל הדין שכנגד. לבעלי הדין ניתן יומם בבית המשפט לפני שבית המשפט אמר את דברו בפסק דין שהפך חלוט. אין לאפשר לפתוח מחדש את ההתדיינות. האינטרס הציבורי יוצא נשכר עקב סופיות הפסק, שהרי המשאבים השיפוטיים מוגבלים הם. אם נאפשר לבעל דין לחזור ולהתדיין לגבי עניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים המתדפקים על דלתותיו של בית המשפט. טעמים אלה עומדים מאחורי הכלל בדבר "מעשה בית דין" (ראו למשל, ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני , פ"ד כב(2) 561, 587

(1968); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 20-12 (1991)). חרף כל אלה, אין מנוס מלהכיר בכך שלעיתים, ומדובר במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, יש לאפשר תקיפה של פסק דין חלוט. העילה הקלאסית לביטול פסק דין אזרחי חלוט הינה זו של תרמית (ראו למשל, ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס , פ"ד יג 449, 454-453 (1958); המ' 445/80 אברהם נ' יוחאי , פ"ד לה(1) 505 (1980); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית פ"ד נח(3) 1, 17-16 (2004); ע"א 4511/91 רפאל נ' בלום (לא פורסם, 2.3.94)). כך למשל, ניתן לבטל פסק דין חלוט אם מתברר כי הפסק התבסס על עדות שנמצא לאחר מתן הפסק כי הייתה עדות שקר. הוא הדין אם פסק דין סמך על ראיה דוגמת מסמך, אשר הסתבר באיחור כי היה הוא מזויף (ראו, שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד

214-213 (1999); וכן ראו, דנ"א 79/01 עין-גב נ' מקורות חברת מים בע"מ

(לא פורסם, 29.11.01);

רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (לא פורסם, 14.1.98)). דוגמאות אלה בהחלט מבהירות מדוע אין לאמץ כלל נוקשה ומוחלט לפיו לעולם לא ניתן יהיה לתקוף פסק דין חלוט. ייתכן, שגם במקרה בו נתגלו ראיות חדשות, שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה לפני שניתן פסק הדין, רשאי בית המשפט לבטל פסק דין חלוט (ע"א 4682/92 עזבון עזרא נ' בית טלטש בע"מ פ"ד נז(3) 366 (2003)). מכל מקום, העניין שלפנינו רחוק הוא מאוד מהמקרים בהם נמצא צידוק לפתוח פתח לביטולו של פסק דין חלוט. בעניין דנא אין מדובר בתרמית או בגילוי של ראיה חדשה. כזכור, פסק הבורר ניתן בשנת 1991. עד היום, בחלוף כשש עשרה שנים, טרם קיים המשיב את הפסק במלואו. כלומר, עסקינן באדם שהפר באופן שיטתי ונמשך חיוב שיפוטי שהושת עליו. אין שום סיבה להעמיד את המשיב במצב טוב יותר מזה בו היה נמצא אדם במצבו שהיה פורע את החוב לפני שנים. במילים אחרות, אין ספק שלא היינו מאפשרים למשיב לתבוע החזר חלקי של הריבית אילו מילא אחר הפסק החלוט לפני עשר שנים. האם מעוניינים אנו לתמרץ אנשים שלא לפרוע חובות מתוך תקווה שתבוא ישועה עקב שינוי כלשהו בדין?! דומה שהתשובה מתבקשת מאליה.

9.

בפסק הדין החדש נומק הביטול של שיעור הריבית והמרתו בריבית בשיעור אחר ב"שיקולי צדק". בית המשפט סבר, כי עקב שיעור הריבית של 11 אחוזים (וכאמור מדובר ב-12 אחוזים) תפח החוב עד כדי שהגיע ל"סכום אבסורדי". אכן, ריבית שנתית בשיעור האמור מגדילה את החוב בצורה מאד משמעותית. יחד עם זאת, כל עוד לא נעשה חישוב מדויק אין מקום לקבוע שמדובר ב"סכום אבסורדי". האם אין מקום לבדוק באופן השוואתי את תפיחת הסכום ביחס לסכום אליו היו מתווספים הפרשי הצמדה וריבית על פי הדין? ואולי, מאחר שעסקינן בכספים ששולמו על ידי המערער לשם רכישת מקרקעין ולא הושבו לו, יש לערוך חישוב השוואתי ביחס לעליית מחירי המקרקעין? חישובים כאלה לא נעשו על ידי בית המשפט המחוזי. משכך, אף לא ניתן לומר כי "שיקולי צדק" מחייבים ביטול חלקי של הפסק החלוט על דרך הקטנה של שיעור הריבית.

10.

אי לכך, הננו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את התובענה שהגיש המשיב. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום 30,000 ש"ח בשתי הערכאות.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס.