פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
7746/09
בפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקש:
יעקב טוויל כהן
נ ג ד
המשיב:
בנק לאומי לישראל בע"מ סניף התחנה המרכזית
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום
19.8.09 בע"א 2624/08 שניתן על ידי כבוד השופט י' שנלר
בשם המבקש:
עו"ד א' אוחיון
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע"א 2624/08 מיום 19.8.2009 שניתן על ידי כבוד השופט י' שנלר , בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בתיק ה"פ 200591/03 מיום 30.11.2008 שניתן על ידי כבוד השופט י' אטדגי , בו עתר המבקש לסעד הצהרתי לפיו פסק דין אשר ניתן כנגדו ביום 25.9.1994 והסכם פשרה לו היה צד, שקיבל תוקף של פסק דין מיום 20.12.1994 בטלים,
כי אין לאכפם וכי יש למחוק את המבקש כחייב בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו. כמו כן, מפנה המבקש את בקשת רשות הערעור כנגד החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( כבוד השופט ד"ר ק' ורדי ) מיום 25.2.2009 שעניינה היקפם של עיקרי הטיעון בערעור.
העובדות הצריכות לעניין
1.
ביום 31.5.1994 הגיש המשיב לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש בגין יתרת חוב בסך 269,874.95 ש"ח בחשבון בנק על שמו של המבקש המתנהל אצל המשיב. משלא הוגשה בקשת רשות להתגונן התקבלה תביעת המשיב ביום 25.9.1994. בהמשך, הגיעו המבקש והמשיב להסכם לפריסת החוב כאשר יש לציין, כי להסכם צורפו צדדים נוספים כחייבים. הסכם זה אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.12.1994. ההסכם קויים רק בחלקו ולפיכך פתח המשיב תיק בלשכת ההוצאה לפועל כנגד המבקש, לתשלום יתרת החוב.
2.
ביום 23.6.2003 הגיש המבקש תובענה לבית משפט השלום לביטול פסקי הדין משנת 1994. המשיב בתגובה ביקש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות ובקשתו התקבלה ביום 23.9.2003 (כב' השופט ד"ר י' ורדי ). המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1312/04), בטענה כי קופחה זכותו הדיונית להשיב לטענת ההתיישנות. טענת המשיב התקבלה וביום 5.2.2006 הורה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ה' גרסטל , ע' פוגלמן
ו- א' ש' שילה ) על ביטול פסק הדין והחזרת הדיון לבית משפט השלום תוך קביעה כי טענת ההתיישנות תידון כטענה מקדמית או כטענה שתוכרע במסגרת פסק הדין.
3.
במסגרת תביעתו, טען המבקש כי אחותו ובעלה אשר היו בעלים של חברה שעסקה בכריכת ספרים (להלן: החברה ), פנו אליו בתחילת שנת 1993 וביקשו ממנו לפתוח חשבון בנק שישמש את החברה וזאת מאחר וחשבון החברה הוגבל. על פי הנטען, האחות ובעלה ביקשו כי החשבון יהיה על שמו של המבקש, אולם הבטיחו לו כי לא תחול עליו כל אחריות לגביו. בהסתמך על האמור, פתח המבקש חשבון על שמו אצל המשיב, כאשר בשלב הראשון הדבר נעשה באופן טלפוני ולאחר מכן התייצב המבקש אצל המשיב עם אחותו ובעלה וחתם על מסמכי פתיחת החשבון. המבקש טען כי הוסבר לו על ידי נציג המשיב כי מדובר למעשה בחשבון של החברה וכי לא תהיה לו כל מחויבות בחשבון. בהמשך, טען המבקש כי כדי לבצע פעולות בחשבון נדרשה חתימתו ומשעה שאחותו לא הצליחה לחתום בחתימה הדומה לחתימתו, קרעה פקידת המשיב את טפסי פתיחת החשבון שהיו חתומים על ידו, והחתימה את האחות על טפסים חדשים, על מנת שהחתימות תהינה זהות. המבקש טען כי הוא לא היה מודע לכך עד שנת 2003, או אז הוא הגיש את תביעתו לבית משפט השלום.
4.
בהתייחס לתביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיב בשנת 1994, טען המבקש כי בעת שקיבל אותה מסר אותה לאחותו מבלי לבדוק את הנספחים בהם מופיעה כביכול החתימה המזויפת שלו. גם לגבי הסכם הפשרה, טען המבקש כי תוכנו לא היה ידוע לו. לטענתו, לאחר אישור הסכם הפשרה, פנו אל המבקש יועצים מטעם האחות וכן בעלה של האחות והסבירו לו כי עליו להתפטר מעבודתו, להפקיד את פיצויי הפיטורין אשר ישמשו כבטוחה להחזר הלוואה שניתנה לכיסוי החוב, וכי התשלומים החודשיים יוחזרו על ידי חברה אחרת שניהלה את העסק באותה עת. המבקש שחשש שהמשיב "ייקח את ביתו" פעל בהתאם לדרישתם.
פסק דינו של בית משפט השלום
5.
בפתח הדיון, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש לפיה המשיב החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות וזאת משום שתצהיר התשובה שהוגש על ידו הוגש בחלוף המועד הקבוע על פי דין ובלא שהתבקשה בקשה להארכת מועד. נקבע, כי משעה שהוחזר הדיון לבית משפט השלום על ידי ערכאת הערעור עם הנחיות, הרי ש"גבולות הגיזרה" של הדיון המחודש נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אשר הורה כאמור לדון בטענת ההתיישנות. בהתייחס לטענת ההתיישנות לגופה, נקבע כי עילת התביעה במקרה דנן הינה פסקי הדין שניתנו בשנת 1994 ולפיכך ממועד זה ועד להגשת התביעה הנוכחית חלפו כתשע שנים. המבקש ניסה להסתמך על האמור בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להן: חוק ההתיישנות ) אולם טענותיו נדחו. בהתייחס לסעיף 7 לחוק ההתיישנות שעניינו תרמית ואונאה, נקבע כי אותה תרמית לכאורית התגלתה למבקש, למעשה עם הגשת התביעה נגדו בשנת 1994 שכן המבקש ציין כי המשיב הבטיח לו כי הוא לא יהיה אחראי לחשבון ואילו בהגשת התביעה בשנת 1994 גילה המבקש למעשה כי קיים חוב בחשבונו בסך של כ-270,000 ש"ח. עוד נקבע בהקשר זה, כי גם אם מניחים כי עילת התביעה לא התגלתה בשנת 1994, הרי שבא כוח המבקש טען כי המועד שבו נודעה התרמית למבקש היה בעת שנפתח נגדו תיק ההוצאה לפועל, אלא שבא כוח המבקש לא טרח לציין מהו מועד זה. בהתייחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נקבע כי בענייננו לא מדובר במקרה בו העובדות נעלמו מהמבקש "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". נקבע, כי לו היה המבקש פותח את כתב התביעה ומעיין בו על נספחיו, כפי שמצופה מאדם סביר, הוא היה עומד מייד על כך שהחתימה הנחזית להיות חתימתו על אותו מסמך אינה שלו.
6.
יחד עם זאת, ולמרות שבית משפט השלום הגיע למסקנה כי יש לקבל את טענת ההתיישנות, הוא המשיך ודן גם בתביעה עצמה, לגופה. בית משפט השלום ציין כי משעה ששני פסקי הדין משנת 1994 הפכו לחלוטים, בקשתו של המבקש הינה למעשה בקשה "למשפט חוזר". בית משפט השלום קבע כי החריגים שנקבעו בפסיקה לעניין קיומו של "משפט חוזר" בהליך אזרחי לא מתקיימים במקרה דנן. טענת "התרמית" היתה ידועה למבקש כאמור עם הגשת התביעה נגדו בשנת 1994 והוא החמיץ את ההזדמנות להעלאת טענותיו בעניין. עוד נקבע, כי כוחם של דברים אלו אף יפה עוד יותר לעניין הבקשה לביטול פסק הדין השני משנת 1994 בו אושר הסכם הפשרה, שכן המבקש חתם על הסכם הכולל הודאה מפורשת וברורה בחוב הנטען כנגדו, והכולל תנאי מפורש המקנה למשיב את הזכות לפעול נגדו אם יפר את ההסכם.
7.
מעבר לכך, נקבע כי מסמך פתיחת החשבון שצורף לכתב התביעה של המשיב לא היה מהותי להכרעה השיפוטית, שכן אין מחלוקת שהמבקש הסכים לפתיחת החשבון ואף חתם על מסמכים הדרושים לפתיחת החשבון. לפיכך, נקבע כי עילת התביעה היא יתרת החוב שהצטברה בחשבון, וחתימתו או חוסר חתימתו של המבקש על אותו מסמך אינם רלוונטיים כלל ליתרת חוב זו. עוד נקבע, כי המבקש הסתיר בכל כתבי טענותיו את העובדה שכבר בשנת 1990 הוא היה בעליהן של שליש מהמניות בחברה ואחד משני מנהליה ודי בעובדה זו, כאשר הסעד המבוקש הוא סעד הצהרתי, כדי לדחות את התביעה. גם טענת ההטעיה שנטענה על ידי המבקש נדחתה מאחר ונקבע כי כל העובדות המרכיבות את ההטעיה הנטענת היו ידועות למבקש או שיכול היה לדעתן. הראיות שהציג, כך נקבע, רחוקות מלבסס עילה של הטעיה. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי גרסתו של המבקש גם "אינה סבירה ואינה הגיונית".
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
8.
על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בהתייחס לטענת ההתיישנות, נקבע כי לאחר שבית משפט השלום בחר להתייחס לתובענה לגופה, די היה במסקנותיו במסגרת הדיון על מנת לדחות את התביעה. ואולם, בית המשפט המחוזי לא פטר את עצמו ודן אף הוא בסוגיית ההתיישנות. נקבע כי במקרה דנן טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיב בתצהיר התשובה, שאומנם הוגש באיחור, אולם אין בכך כדי לשלול את העובדה שהטענה נטענה בהזדמנות הראשונה. בנוסף, נקבע כי בית משפט השלום קיבל הנחיות מפורשות מבית המשפט המחוזי כיצד עליו לפעול עם החזרת התיק לבית משפט השלום ולפיכך בדין עשה בית משפט השלום כאשר הורה לצדדים לפעול בהתאם לאותו פסק דין. בנוסף, נקבע כי בכל מקרה אם התיק בלשכת ההוצאה לפועל נפתח בשנת 1996 הרי שחלפה לה תקופת ההתיישנות.
9.
לגופו של עניין, נקבע כי לאור שני פסקי הדין משנת 1994 קיים מעשה בית דין בין הצדדים מאחר ולא הוכחה התרמית הנטענת. נקבע כי עם חתימת הסכם הפשרה ובמיוחד לאחר שהוא קיבל תוקף של פסק דין, "נסתתמו טענותיו" של המבקש בכל הקשור לחוב. יתר על כן, נקבע כי לאור האמור בהסכם הפשרה, המשיב היה רשאי לפעול נגד המבקש מעת שהופסקו תשלומי החזר ההלוואה. בנוסף, נקבע כי אין טענה לפיה המשיב או מי מטעמו הוא זה שכביכול הטעה את המבקש בכל הקשור להסכם הפשרה ולפיכך לא מתקיימת עילת ההטעיה הקבועה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. עוד נקבע, כי המבקש לא טרח להביא עדות כלשהי אשר תתמוך בטענתו, לפיה הוא לא היה מודע לתנאי הסכם הפשרה.
10.
מעל לכל, נקבע כי אין להתעלם מכך כי בסופו של יום המבקש הודה שפעל בהתאם להוראות הסכם הפשרה, כאשר לא מדובר בהסכם פשרה אשר יש בו אך ורק פריסת חוב אלא על פי ההסכם נדרש המבקש, בנוסף, לעזוב את מקום עבודתו ואף לשעבד את דירתו.
בהקשר זה אף נקבע, כי טענה של אי ידיעת האמור בתוכנו של הסכם על ידי צד לו, אינה טענה המאיינת את תקפות ההסכם. לפיכך, בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי המבקש "הודה בחובו לבנק, אישר את הפעולות שנעשו בחשבון לרבות באמצעות אחותו, פעל למימוש ויישום אשר התחייב לפי הסכם הפשרה וידע גם ידע כי חב הוא לבנק וכי אם לא ייפרעו התשלומים לפי ההסדר, ייפרע הבנק ממנו". עוד נקבע, כי גם אם היתה מוכחת טענת הזיוף לכאורה לא היה בכך להעלות או להוריד. העילה של המשיב בתביעתו עניינה יתרת חוב בחשבון ואין חולק שאכן היתה כזאת בעת הגשת התביעה וגם אין חולק כי המבקש חתם על מסמכי פתיחת חשבון. די היה בכך על מנת לחייב את המבקש בתשלום יתרת החוב. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש אינו מכחיש כי אכן נוצר חוב בחשבון כתוצאה מפעילות האחות, כאשר המבקש היה מודע לכך שאחותו פועלת בחשבון. משכך, נקבע כי לא ברור כיצד ידיעה אודות מסמכי פתיחת החשבון המזויפים כביכול היתה משנה.
11.
לבסוף נקבע, כי בין כך ובין כך, המבקש לא הוכיח את טענת הזיוף באמצעות חוות דעת מומחה, עדותה של האחות נמצאה לא מהימנה והמבקש לא הצליח לעמוד בנטל להוכחת טענתו. בית המשפט המחוזי אף תהה מדוע לא הגיש המבקש תלונה, לא כנגד המשיב ולא כנגד האחות. כן ציין בית המשפט המחוזי את החומרה הרבה בעובדה שהמבקש הסתיר עובדות מהותיות בדבר שותפותו בהתנהלות החברה.
הטענות בבקשה
12.
בבקשה, המשתרעת על פני לא פחות מ-28 עמודים, מעלה המבקש טענות רבות הן כנגד פסק דינו של בית משפט השלום והן כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי כמו כן, מעלה המבקש השגות לגבי התנהלות ההליכים בעניינו בערכאות הקודמות. בין היתר נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בחוסר סמכות מאחר ובית המשפט המחוזי היה צריך לדון בערעור במותב של שלושה שופטים.
13.
בנוסף, חוזר המבקש על הטענות שאותן העלה בפני הערכאות הקודמות, כך, בין היתר הוא טוען, כי משעה שלא הגיש המשיב את תשובתו להמרצת הפתיחה במועד הוא החמיץ את המועד לטעון את טענת ההתיישנות. עוד בהקשר זה, נטען כי לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות כאשר מדובר בעילה של תרמית או אונאה יתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה ואין משמעות לשאלה אם יכול היה התובע לגלות את התרמית קודם לכן. המבקש טוען כי גילה את התרמית רק בסמוך להגשת התביעה לבית משפט השלום קרי, בשנת 2003. בהתייחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי המבקש יכול היה לגלות את העובדות בשקידה סבירה.
14.
טענה נוספת שמעלה המבקש עניינה תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין כאשר מדובר בתובענה בסדר דין מקוצר שלא הוגשה בה בקשת רשות להתגונן וניתן פסק דין. כמו כן, נטען, כי לאור חובת הנאמנות של המשיב למבקש, כלקוח של המשיב הוא מנוע מלטעון טענה של מעשה בית דין, התיישנות או השתק כאשר מתברר כי המסמכים שצרף לתביעה בסדר דין מקוצר היו מזויפים. לטענת המבקש הדבר אף מתחייב מכוח תקנת הציבור.
15.
המבקש טוען כי שגו הערכאות הקודמות כאשר קבעו כי בקשתו הינה למעשה "בקשה למשפט חוזר" מאחר ולטענתו לא התקיים כלל משפט בנוגע לפסקי הדין משנת 1994.
16.
המבקש אף מלין על התנהלות ההליך בית משפט השלום ועל כך שזה התיר למשיב להגיש תצהיר תשובה מטעמו בחלוף המועד לכך והסכים כי תצהיר התגובה שהגיש המשיב לבקשה לביטול פסק הדין שהוגש ביום 16.9.2003 יחשב כתצהיר תשובה. על פי הנטען, בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס בפסק דינו לטענתו זו ולטענות נוספות שהעלה המבקש בדבר הפגיעה בזכויותיו הדיוניות.
17.
המבקש מוסיף וטוען כי פסק הדין הראשון שניתן בשנת 1994 יסודו כאמור בתרמית. לפיכך, נטען כי ממילא פסק הדין השני הנותן תוקף להסדר הפשרה שנחתם לאור פסק הדין הראשון, בטל. המבקש טוען כי כל עוד לא ידע כי פסק הדין הראשון משנת 1994 ניתן מכוח מסמך מזויף, לא ידע כי גם הסכם הפשרה מקורו בתרמית. המבקש חוזר וטוען כי במועד שבו נחתם הסכם הפשרה הוא לא היה מודע לכך שמסמכי פתיחת החשבון זויפו. אשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היה עליו להגיש חוות דעת גרפולוגית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו זו, מאחר ומניתוח פסק דינו של בית משפט השלום, אשר לפניו נשמעו העדויות והוצגו הראיות, עולה כי לגישתו של בית משפט השלום, חתימתו של המבקש אכן זויפה וכי המבקש לא היה זקוק לפנות למומחה להוכחת הזיוף. עוד נטען, כי המבקש הגיש תצהירים מפורטים שלו ושל אחותו אשר הצהירה כי היא זייפה את החתימות בהנחיית נציגת המשיב, אשר לא זומנה כלל למתן עדות ולא מסרה תצהיר. לפיכך, נטען כי לא היה בפני הערכאות הקודמות כל תצהיר או עדות שיסתרו את האמור בתצהירים של המבקש ואחותו.
18.
לבסוף, המבקש מעלה טענה נוספת שעניינה החלטתו של כבוד השופט ד"ר ק' ורדי
מיום 25.2.2009 לפיה נדחתה בקשתו של המבקש לביטול הגבלת היקף אורכם של עיקרי הטיעון. באותה החלטה נקבע כי "אין כל סיבה שלא לתמצת את הטיעון ל-7 עמודים". המבקש טוען כי החלטה זו פוגעת בזכות הטיעון שלו והיא סותרת את האמור בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי
או התקנות ) שכן אין בתקנות הוראה המסמיכה את בית המשפט של הערעור להגביל את עיקרי הטיעון. המבקש מוסיף וטוען כי גם אם לבית המשפט "סמכות טבועה" להורות כפי שהורה בית המשפט המחוזי, עדיין נפגעה זכות הערעור שלו שכן לא התאפשר לו לפרוש את מלא טענותיו.
דיון והכרעה
19.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בפתח הדברים אבקש להתייחס לטענתו של המבקש לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללא סמכות מאחר וערעורו של המבקש לא נדון בפני הרכב שלושה. סעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) קובע כי ככלל ערעורים על פסקי דין של בתי משפט השלום ידונו בבית המשפט המחוזי בהרכב שלושה. יחד עם זאת, לכלל זה נקבעו חריגים, בין היתר בסעיף 37(ב)(9) לחוק בתי המשפט הקובע כי בית המשפט המחוזי ידון בדן יחיד ב"ערעורים על פסקי דין של בתי משפט שלום בדן יחיד בתביעות שסכומן או ששווי נושאן, ביום הגשת התובענה, אינו עולה על 300,000 שקלים חדשים, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין...". (תחולתו של הסעיף סויגה בנושאים מסוימים שאינם קשורים לענייננו). במקרה דנן, עתר כאמור המבקש לסעד הצהרתי לבטלות שני פסק הדין משנת 1994. עיון בכתב התביעה שהגיש המשיב כנגד המבקש בשנת 1994 מעלה כי שווי התביעה היה 269,874.95 ש"ח (על פי הוראת סעיף 37(ב)(9) לחוק בתי המשפט אין כאמור לכלול בסכום זה גורמים נוספים שהובילו להעלאת הסכום כגון: ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין). מכאן, ששווי נושא התביעה שהגיש המבקש לבית משפט השלום הינו מתחת ל-300,000 ש"ח ולכן בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בדן יחיד.
20.
בנוסף, לא מצאתי כי בקשתו של המבקש מעלה שאלה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת, אשר יש מקום לדון בה בגלגול שלישי [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. גם לגופו של עניין, יש לדחות את טענת המבקש לפיה טענת המשיב להתיישנות נטענה בחלוף הזמן הקבוע לכך. סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". בענייננו המשיב העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה בתצהיר התשובה שהוגש על ידו. אומנם תצהיר התשובה הוגש באיחור אולם אין בכך כדי להשפיע על הדרישה כי טענת ההתיישנות תועלה בהזדמנות הראשונה. אשר לטענות המבקש לפיהן לא היה מקום לקבל את תצהיר התשובה שהוגש בחלוף המועד הקבוע לכך בתקנות, וכי בהתנהלות בית משפט השלום נפלו פגמים דיוניים, הרי שלא מצאתי כי טענה זו מצדיקה ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי. מעבר לכך, המבקש ערער כאמור על פסק הדין שניתן תחילה לפיו נדחתה תביעתו על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו והורה לבית משפט השלום:
"השופט שידון בתיק יקבע אם טענת ההתיישנות תידון כטענה מקדמית (לאחר מתן שהות למערער להגיש תגובה לטענה) או כטענה שתוכרע במסגרת פסק הדין".
בערעור נושא הבקשה, קבע בית המשפט המחוזי ובצדק כי משעה שבית משפט השלום קיבל הוראות מבית המשפט המחוזי לגבי דרך הדיון בשאלת ההתיישנות שוב לא היה מקום לטעון כי לא ניתן להעלות את טענת ההתיישנות.
21.
אשר לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין טענת ההתיישנות לגופה, הרי שלא מצאתי מקום להתערב בקביעתו ומסקנתו מקובלת עלי. פסקי הדין שהמבקש עתר לבטלם ניתנו עוד בשנת 1994 ואילו תביעתו של המבקש הוגשה רק בשנת 2003, קרי בחלוף תשע שנים. ניסיונותיו של המבקש לטעון כי בעניינו מתקיימים חריגים המשפיעים על משך תקופת ההתיישנות נדחתה בדין. הטענה לפיה רק בשנת 2003 נודע לו על מעשה התרמית ולפיכך ולאור סעיף 7 לחוק ההתיישנות טרם חלפה תקופת ההתיישנות, דינה להידחות. במקרה דנן וכפי שקבעו הערכאות הקודמות, כבר בשנת 1994 עם הגשת התביעה נגדו על ידי המשיב נודעה למבקש התרמית הלכאורית, שכן בעת פתיחת החשבון טען המבקש כי הובטח לו כי לו תוטל עליו כל אחריות בגין חשבון הבנק ולפיכך תמוהה בעיני העובדה לפיה כאשר הוגשה נגדו תביעה בגין חוב באותו חשבון בנק לא טרח המבקש לברר את העניין. תמיהה זו מתחזקת כאשר מסתכלים על פסק הדין השני משנת 1994 בו אושר הסכם פשרה בין הצדדים שעניינו פסק הדין הראשון משנת 1994 ובו מודה למעשה המבקש בחוב. באותו הסכם פשרה המבקש לקח על עצמו התחייבויות שונות וכבדות משקל. כך למשל, נקבע בהסכם הפשרה כי פקדונות קופת הגמל של המבקש יהיו משועבדים למשיב להבטחת קיום התחייבויותיו, המבקש התחייב להתפטר מעבודתו ולשעבד את הכספים שיקבל בשל סיום עבודתו למשיב, כן התחייב המבקש לשעבד לטובת המשיב במשכנתא את דירתו.
ואולם, איני נדרש להכריע האם עובדות אלה מלמדות כי למבקש אכן היתה ידיעה ממשית וסובייקטיבית בדבר התרמית הלכאורית, כנדרש לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות [ראו: ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן , פ"ד נח(4) 389, 399-398 (2004)], שכן לטעמי שאלת התרמית אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תביעת החוב של המשיב, כפי שיפורט להלן וממילא משנדונה תביעתו לגופו של עניין שוב אין מקום לדון בטענות הקשורות להתיישנות.
22.
יחד עם זאת, כפי שבית המשפט המחוזי לא פטר עצמו, גם אני אבקש להוסיף והתייחס בקצרה גם לטענתו של המבקש לפיה במקרה דנן לא התיישנה התביעה גם מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות. טענה זו דינה להידחות, שכן בעניינו של המבקש לא מדובר במקרה בו העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". במקרה דנן, כתב התביעה נגד המבקש נשלח לו. הצפייה מאדם סביר במקרה שכזה הינה כי הוא יעיין בכתב התביעה על נספחיו. המבקש בחר שלא לעשות זאת. משלא עיין בעצמו בתביעה שהוגשה כנגדו, אין לו להלין אלא על עצמו. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר מסתכלים על הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין כפי שפרטתי לעיל.
23.
מעל לכל וכפי שציינתי לעיל, משעה שבית משפט השלום דן בתביעתו של המבקש לגופה, שוב לא היה מקום להעלות טענות בבקשה לגבי ההתיישנות התביעה.
24.
טענה נוספת שהעלה המבקש עניינה העדר מעשה בית דין בין הצדדים נוכח העובדה שפסק הדין הראשון משנת 1994 ניתן בהעדר הגנה. טענה זו יש לדחות. המבקש מנוע מלהעלות כיום טענות כנגד פסק הדין הראשון שניתן בעניינו. המחוקק קבע כי כאשר מוגשת תביעה בסדר דין מקוצר על הנתבע להגיש בקשת רשות להתגונן, משלא עשה זאת במועד הוא מנוע מלהעלות טענות אלה בחלוף שנים רבות (ראו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין
(לא פורסם, 8.3.2009) (להלן: עניין בנק הפועלים ) בפסקאות 27-26 לפסק דינה של השופטת מ' נאור
וכן פסקה ג' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ). בענייננו לא רק שהמבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן, אלא לאחר מכן, בעקבות פסק הדין הראשון משנת 1994, אף חתם על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. על חיוביו של המבקש מתוקף הסכם הפשרה הרחבתי לעיל, אבקש רק להוסיף בשלב זה כי בסעיף 7 להסכם הפשרה הסכים המבקש כי במידה ולא יעמוד בהתחייבויותיו יוכל המשיב לנקוט נגדו הליכים.
25.
אכן, ייתכנו מקרים שבהם ניתן יהיה לתקוף גם פסק דין חלוט. אולם מקרים אלו הם חריגים וקיצוניים במיוחד (ראו: עניין בנק הפועלים , לעיל, בפסקה 9 לפסק דינה של השופטת מ' נאור ). העילה הקלאסית לביטול פסק דין אזרחי חלוט הינה עילת התרמית, אם למשל מתגלה כי פסק הדין סמך על ראיה, דוגמת מסמך, אשר התברר באיחור כי היה הוא מזויף (ראו: ע"א 10564/05 גת נ' מתיתיהו (לא פורסם, 19.9.2007) בפסקה 8). ואולם המקרה שלפניי אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן אפשרות לתקיפתו של פסק דין חלוט. כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, גם אם היתה מוכחת טענת הזיוף עדיין לא היה בדבר כדי לשנות מתוצאת פסק הדין משנת 1994. עילת התביעה באותה עת היתה יתרת חוב בחשבון של המבקש. המבקש אינו מכחיש כי פתח את חשבון הבנק וכי חשבון הבנק הינו על שמו. על כך יש להוסיף כי המבקש אף ציין כי פתח את חשבון הבנק למען אחותו ובעלה ולמען החברה ולכן טענתו כיום בדבר זיוף המסמכים הינה טענה בחוסר תום לב מאחר ומעובדות המקרה עולה כאמור, כי בשעתו גילה המבקש נכונות לעזור לאחותו על ידי פתיחת חשבון הבנק כאשר הוא יודע שהחשבון ישמש את החברה. המבקש אף מציין בסעיף 81 לבקשתו כי "היה ברור לכל הצדדים, לרבות המשיב, כי החשבון נפתח למראית עין...". לו סבר המבקש כי אחותו או המשיב הונו אותו, מאחר ולטענתו הובטח לו כאמור שהוא לא יהיה אחראי לכל חיוב בחשבון הבנק, תמוהה בעיני העובדה שהוא לא נקט בהליך משפטי נגדם עוד בעת שהוגשה נגדו התביעה על ידי המשיב בשנת 1994, ואף הגדיל וחתם על הסכם הפשרה בהמשך.
26.
לבסוף, לא מצאתי כי החלטתו של כבוד השופט ד"ר ק' ורדי מיום 25.2.2009, המגבילה את היקף עיקרי הטיעון לשבעה עמודים פגעה באפשרות המבקש למצות את זכות הערעור שלו. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי:
"הודעת הערעור משתרעת על פני 15 עמודים וכוללת 173 סעיפים, ולמעשה מדובר בסיכומים ולא בהודעת ערעור. משכך אין למערער [המבקש – י.ד.] להלין על אותה החלטה, אשר מגבילה את היקף עיקרי הטיעון – לרבות מעת שהחלטה זו לא ניתנה רק בעניינו".
תקנה 446(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת במפורש כי "עיקרי טיעון יכללו בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד...". מעבר לכך, בית המשפט המחוזי לא גרע בקובעו את המסגרת הדיונית מיכולתו של המבקש לקדם את טענותיו [השוו: רע"א 9933/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית גת נ' חברת מבני תעשייה בע"מ (לא פורסם, 20.2.2003)].
27.
סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות לטובת המשיב. ואולם, המבקש יישא בהוצאות בסך 4,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.
ניתנה
היום, ט' בכסלו תש"ע (26.11.2009).
ש ו פ ט