רע"א 572/10 עליה אלסנע נ. מדינת ישראל-מינהל מקרקעי ישראל-המנהלה לקידום ה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגנית הנשיא ש' דברת וכבוד השופטים א' ואגו ו- י' רז-לוי ) בע"א 1122/08 מיום 22.12.2009, במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' שפסר ) בבש"א 1104/09 מיום 15.4.2008, בה הוחלט להורות על דחיית תובענתם של המבקשים (ת"א 6936/07) על הסף.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקשים הגישו תובענה (ת"א 6936/07) לקיומו של "משפט חוזר" בתיקים אזרחיים 9922/96, 9921/96 ו-8756/96, אשר נידונו במאוחד בבית משפט השלום ובמסגרתם ניתן על ידי כבוד השופט ע' אל-יגון ביום 26.12.2000 פסק דין המורה על פינוי המבקשים מן המקרקעין נשוא התובענה (להלן: פסק הדין לפינוי ו המקרקעין ,

בהתאמה) .

2.

בכתב התביעה שאותו הגישו לבית משפט השלום טענו המבקשים כי נפלו פגמים בהליך המקורי שבסופו ניתן פסק הדין לפינוי, המחייבים את ביטולו וקיום "משפט חוזר" . בין היתר טענו המשיבים כי כתבי התביעה לא הומצאו להם כדין, כי לא ידעו על ההליך ולפיכך לא התייצבו לדיונים בעניינם וכי מי שהתיימר לייצגם ולהופיע בשמם בבית המשפט לא היה מוסמך לעשות כן.

המשיבה הגישה לבית משפט השלום בקשה לדחות על הסף את התביעה ל "משפט חוזר" (בש"א 1104/09) בטענה של "מעשה בית דין", הנשענת על הודעה מטעם המבקשים (להלן: ההודעה ) אשר נמסרה לבית משפט זה ביום 22.2.2006 במסגרת הליך מאוחר יותר בין הצדדים ואשר נכללה בפסק דינו של בית משפט זה באותו הליך מיום 2.3.2006 (ע"א 6455/04). באותה הודעה הודיעו המבקשים כי הם אינם כופרים בתוקפו של פסק הדין לפינוי ואף מסכימים כי חלה עליהם חובת פינוי של המקרקעין בלא תנאי מוקדם. המבקשים השיבו לבקשה לדחייה על הסף, באמצעות בא כוחם שהיה גם הפרקליט שייצג אותם בבית משפט זה בהליך נשוא פסק הדין מיום 2.3.2006, כי אותם נתונים שבעטיים הם מבקשים לקיים "משפט חוזר" ולבטל את פסק הדין לפינוי לא היו בידיהם בעת הכנת ההודעה והגשתה לבית משפט זה.

בית משפט השלום נעתר לבקשת המשיבה ודחה על הסף את תביעתם של המבקשים לביטול פסק הדין לפינוי ולקיום "משפט חוזר" , תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין. נקבע כי טענותיהם של המבקשים עמדו בסתירה להודעה האמורה שנמסרה בבית משפט זה. בית משפט השלום לא קיבל את טענתם הנ"ל של המבקשים וקבע כי הכרתם המאוחרת של המבקשים "הן מתוקף פסק הדין והן מהותית וספציפית בחובתם להתפנות מן הקרקע יוצרת השתק ומניעות מצידם מהעלאת העתירה לקיום 'משפט חוזר' ולביטול פסק הדין". כמו כן קבע בית משפט השלום כי פסק הדין לפינוי לא ניתן במעמד צד אחד או בהעדר הגנה והתייצבות, אלא התקיים בבית המשפט הליך משפטי רחב. עוד נקבע כי טענות התרמית ומצג שווא שקרי שהועלו על ידי המבקשים נטענו בעלמא ללא פירוט מספק וללא ביסוס כלשהו.

3.

בעקבות החלטתו האמורה של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר עומד במרכזה של הבקשה שלפניי. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הבהיר בא כוח המבקשים – עו"ד חיים סודקביץ – כי הכוונה בטענה לפיה בעת מסירת ההודעה לבית משפט זה לא היו בידי המבקשים הנתונים שבעטיים הם מבקשים לקיים "משפט חוזר" הייתה לכך שהמבקשים לא היו מודעים אותה עת לנפקות ולפרשנות העובדות של היעדר מסירת כתבי התביעה והפגם בייצוגם, הגם שעו"ד סודקביץ הסכים שהמבקשים כבר היו מודעים לעצם קיומן של אותן עובדות. בא כוח המשיבה תמך בהחלטת בית משפט השלום על נימוקיה וגם הוסיף וטען כי הגשת אותה תביעה ל "משפט חוזר"

על ידי המבקשים כמו גם העמידה על טענותיהם בערעור גובלת בשימוש לרעה בהליכי משפט שעה שהמבקשים מתכחשים להצהרה וההודעה החד משמעיים שעמדו בבסיסו של פסק הדין שניתן בבית משפט זה.

בית המשפט המחוזי קבע כי אכן לא היה מקום ולא הייתה עילה מלכתחילה להגשת התביעה ל "משפט חוזר" בנימוקים שעליהם חפצו המבקשים להישען וכי בדין דחה בית משפט השלום על הסף את עתירתם זו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לפניו הובהר שכבר בעת הגשת ההודעה לבית משפט זה ידעו המבקשים את העובדות שבגינן הם מבקשים לקיים "משפט חוזר"

וכי טענתם לאשורה הינה כי לכל היותר הם לא התעמקו בנפקות הדברים ובפרשנותם. נפסק כי טענה כזו של חוסר הבנת פרשנות הדברים, עת היו המבקשים מיוצגים על ידי פרקליט אינה יכולה לעמוד ואינה יכולה לשמש בסיס לסעד נדיר וחריג כמו עריכת "משפט חוזר" בעניין שנפסק בו סופית והפך לחלוט לפני שנים רבות. זאת, כאשר בשום שלב לא הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק הדין לפינוי בהליך רגיל ואף להיפך, אישרו וקיבלו על עצמם ללא סייג את פסק הדין ואת הצו האופרטיבי הגלום בו לפינוי המקרקעין. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים וחייבם לשאת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 50,000 ש"ח, וזאת גם במטרה להביע את מורת רוחו מהשימוש לרעה שנעשה על ידי המבקשים בהליכי משפט.

מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.

בבקשתם למתן רשות ערעור חוזרים המבקשים על טענותיהם לפיהן לא בוצעה המצאה כדין של כתבי התביעה הרלוונטיים לפסק הדין לפינוי לידי המבקשים והייצוג המשפטי של המבקשים באותו הליך היה "מפוברק" מיסודו.

המבקשים טוענים כי שגה בית משפט השלום משקבע כי טענותיהם של המבקשים בעניין "תרמית" לא היו מפורטות ומבוססות, ולטענתם בית המשפט המחוזי "התעלם לחלוטין" מחלק זה בהחלטת בית משפט השלום וביסס את פסק דינו על סוגיית המניעות בלבד.

בעניין ההודעה שניתנה על ידי המבקשים בבית המשפט העליון טוענים המבקשים כי אין כל קשר בין פסק דינו של בית משפט זה לבין התובענה ל "משפט חוזר" מאחר שבפני בית משפט זה לא טענו המבקשים לפגם כלשהו בפסק הדין לפינוי, מן הטעם כי טענות אלה טרם היו קיימות בידיהם. המבקשים טוענים כי לא ניתן להתעלם מכך כי המבקשים הינם "מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר שניתן להעלות על הדעת, תושבי אוהלים ופחונים בנגב הצפוני, אשר חלקם הגדול הינו אנאלפבתי במובן הכי פשוט של המילה, והבנתם במושגים המשפטיים שואפת לאפס". המבקשים טוענים כי במצב כזה אין להלין על המבקשים, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, מדוע לא פירטו בפני באי כוחם עוד בתחילת ההליכים את הפגמים באופן ניהול התיק נשוא פסק הדין לפינוי.

המבקשים טוענים כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה לקיומו של "משפט חוזר" וכי בנסיבות אלה שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית דין. לטענתם, פסק הדין לפינוי ניתן על בסיס מצג שווא שקרי ושכך נפגעו זכויותיהם של המבקשים לניהולו של הליך הוגן ולא ניתן להם, למעשה, יומם בבית המשפט. המבקשים טוענים כי באיזון בין זכות הגישה לערכאות של תובע לבין זכותו של משיב שלא להיתבע שוב באותה תביעה שבגינה ניתן פסק דין חלוט, על זכות המשיבה לסגת. המבקשים מדגישים כי סעד של סילוק על הסף הינו סעד שניתן על ידי בתי המשפט כאמצעי אחרון במקרים קיצוניים. לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי כאשר סירב לדון בתביעה ל "משפט חוזר"

וסירב לאפשר למבקשים להוכיח את טענותיהם בדבר מצגי השווא עליהם מבוסס פסק הדין לפינוי.

לבסוף, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס למבקשים שימוש לרעה בהליכי משפט בעצם הגשת הבקשה ל "משפט חוזר"

ופסק לחובתם "הוצאות עונשיות" אשר כלל אינן פרופורציונאליות להליך שהתנהל לפניו, לאחר שהמבקשים סירבו לחזור בהם מערעורם ללא צו להוצאות (למעט אחד המערערים בבית המשפט המחוזי, שנענה להצעה). המבקשים טוענים כי הליך פסיקת ההוצאות אינו מכשיר "להתחשבן" עם בעל דין המסרב לקבל את המלצת בית המשפט. לטענת המבקשים, גם אם תידחה בקשת רשות הערעור לגופה, על בית משפט זה להתערב בפסיקת ההוצאות הקיצונית שנקבעה על ידי בית המשפט קמא.

אשר על כן, מתבקש בית משפט זה על ידי המבקשים לבטל את החלטת בית משפט השלום מיום 15.4.2008 ואת פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 22.12.2009 ולהורות על דיון לגופה של תביעת המבקשים ל "משפט חוזר" . כמו כן מתבקש בית משפט זה לחייב את המשיבה בהוצאות המשפט כולל שכר טרחת עורך דין בצירוף מע"מ כדין.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. כלל ידוע הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא אם מתעוררת בנסיבות העניין שאלה בעלת חשיבות משפטית או כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. המקרה שלפניי אינו מעורר שאלה כאמור, והמבקשים אף אינם טוענים כי נסיבות העניין מעוררות שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים. בנוסף, איני סבור כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה "עיוות דין" ביחס למבקשים.

6.

גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מנומק ומפורט ולא מצאתי כל פגם בבחירתו של בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהחלטתו, המנומקת כשלעצמה, של בית משפט השלום. ויודגש, אין ממש בטענותיהם של המבקשים לפיהן לא התייחס בית המשפט המחוזי לכל אחד מנימוקי החלטתו של בית משפט השלום. במקרה שלפניי אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית משפט השלום ואף נימק את החלטתו באופן פוזיטיבי תוך מתן משקל מכריע להודעת המבקשים בבית המשפט העליון. לא יכול להיות ספק כי בכך פעל בית המשפט המחוזי במסגרת סמכותו ואין בטענותיהם של המבקשים כלפי נימוקיו של בית משפט השלום, אליהם לא התייחס במפורש בית המשפט המחוזי, כדי להצדיק מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.

מעבר לכל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ומסקנותיו מקובלות עליי. כך, אין לקבל את טענתם של המבקשים לפיה אין הם מנועים מלטעון נגד תוקפו של פסק הדין לפינוי לנוכח הודעתם בבית המשפט זה מיום 22.2.2006 מן הטעם ש אותה עת הטענות שהעלו המבקשים בהליך נשוא בקשה זו "טרם היו קיימות בידם". בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע מפורשות כי בעת הגשת ההודעה לבית משפט זה ידעו המבקשים את העובדות שבגינן ביקשו לאחר מכן לקיים "משפט חוזר" וכי למרות זאת, בחרו הם שלא לכפור בתוקפו של פסק הדין לפינוי ואף הסכימו כי חלה עליהם חובה לפנות את המקרקעין. בנסיבות אלה, אין להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקשים מנועים מלטעון נגד תוקפו של פסק הדין לפינוי בהליך מאוחר יותר.

גם הטענה בדבר מצבם הסוציו-אקונומי של המבקשים והעדר הבנתם את ההליך המשפטי אינה יכולה להישמע, שכן המבקשים היו מיוצגים על ידי עורך דין באותו הליך, במסגרתו מסרו את הודעתם האמורה. אף אם לא היו המבקשים עצמם מודעים לנפקותן או לפרשנותן של העובדות שבגינן הם מבקשים לקיים "משפט חוזר" , היה זה מתפקידו של בא כוחם לברר את מלוא העובדות לאשורן ולהבהיר ללקוחותיו את משמעותן המשפטית.

8.

יתרה מכך, איני סבור כי המקרה שלפניי מצדיק מתן אפשרות לתקיפת פסק דין חלוט שניתן לפני קרוב לעשר שנים. האפשרות לקיום "משפט חוזר אזרחי" אכן הוכרה בפסיקת בית משפט זה, אולם הדבר ייעשה רק מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד [ראו: רע"א 33/08

לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 21.5.2008); רע"א 7746/09 טוויל כהן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף התחנה המרכזית

(לא פורסם, 26.11.2009)]. לנוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי – המקובלת עליי, כאמור – לפיה מנועים המבקשים מלכפור בתוקפו של פסק הדין לפינוי, לא שוכנעתי כי המקרה שלפניי נופל לגדר אותם מקרים חריגים וקיצוניים. אף באסמכתאות שאיזכרו המבקשים בבקשתם אין כדי לסייע להם, היות שבאותם מקרים לא הודה מבקש "המשפט החוזר" בתוקף ההחלטה נשוא הבקשה במסגרת הליך אחר, כפי שאירע במקרה שלפניי. לפיכך, איני יכול לקבל את הטענה כי לא ניתן למבקשים יומם בבית המשפט.

9.

אין מקום להתערב גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה ובסכומן של הוצאות אלה. בית משפט זה קבע לא אחת כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות, אלא במקרים חריגים [ראו והשוו: ע"א 419/97 בנק הפועלים בע"מ נ' שפע בר – מכון תערובת בבאר יעקוב – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (לא פורסם, 3.6.1999); רע"א 1548/10 כהן נ' יצחקי

(לא פורסם, 27.4.2010)]. אכן, ההוצאות שהוטלו בבית המשפט המחוזי אינן נמוכות, אך בית המשפט המחוזי נימק החלטתו להשיתן על המבקשים בשימוש לרעה שנעשה על ידי המבקשים בהליכי משפט, קביעה שאיני מוצא מקום להתערב בה. לא זו אף זו, הוראת סעיף 8 לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 קובעת כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה בעניין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו. הסייג האמור אינו מתקיים במקרה שלפניי ולכן יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור לעניין ההוצאות שנפסקו גם מטעם זה.

10.

לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות לטובת המשיבה. המבקשים ישלמו הוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.