ע"א 5416/98 ויקטוריה וולקובה נ. אולג וולקוב

1.ביום 1.5.1993 הגיעו המשיבה 1 ובעלה לארץ כתיירים. יום לאחר הגעתם ארצה אירעה תאונת דרכים בה נפצע אנושות הבעל, וכעבור עשרה ימים נפטר מפצעיו. המשיבה הגישה תביעת תלויה כנגד חברת הביטוח בה היה מבוטח הרכב בו נסע המנוח בעת שנגרמה התאונה. המבקשים לא הכחישו את עצם החבות, ועיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על אופן חישוב הנזק. המשיבה ביקשה שגובה הפיצוי המגיע לה ייקבע בהתחשב בתכניתה לעלות עם המנוח לישראל. המבקשים, לעומת זאת, גרסו, כי תכניותיה של המשיבה לעלות ארצה הן ספקולטיביות ביותר ונולדו רק לצורך הגשת התביעה. בית המשפט קמא (כבוד השופטת י' הכט) העדיפה את גירסת המשיבה. בית המשפט נמנע מלהעריך את השכר שהיה המנוח מרוויח בארץ, ותחת זאת פסק למשיבה סכום גלובלי של 350,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין, וכן סך של 1,760 ש"ח כהוצאות קבורה.

2.שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין. בערעורם טוענים המבקשים נגד ההנחה על בסיסה חושבו הפיצויים, דהיינו שהמשיבה והמנוח התכוונו להתיישב בארץ. המשיבה, לעומת זאת, טענה בערעורה, כי בית המשפט היה צריך לבסס את סכום הפיצוי שנפסק לה על תחשיב מדויק ולא על סכום גלובלי, אשר אין בפסק הדין כל הסבר כיצד בית המשפט הגיע אליו.

במסגרת ערעורם, הגישו המבקשים את שלוש הבקשות שבפני. הבקשה האחת היא להגשת ראיות חדשות בערעור. ראיות אלה עניינן מערכת יחסים המתקיימת, לטענת המבקשים, בין המשיבה לאחיו של המנוח. לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה להגשת ראיות חדשות, אני מורה כי היא תידון בפני ההרכב אשר ידון בערעור לגופו. בנסיבות אלה, נדחית בקשתם השניה של המבקשים, להתליית צו לסיכומים בכתב.

3.הבקשה השלישית שבפני היא למתן צו עיקול זמני על הסכום שנפסק לזכות המשיבה בבית-משפט קמא. לטענת המבקשים, קיים "סיכוי של ממש" כי ערעורם יתקבל והחיוב שהושת עליהם בבית-משפט קמא יתבטל, נוכח הראיות החדשות שצירופן התבקש. כמו-כן ציינו המבקשים בבקשה, כי למיטב ידיעתם, המשיבה איננה בעלים של נכס מקרקעין כלשהו והיא עובדת כקופאית ב"בית מסחר כלשהו". בהתחשב בכל אלה, טוענים המשיבים, קיים חשש כי באם לא יינתן צו העיקול המבוקש, והם יזכו בערעורם, לא יוכלו לגבות מהמשיבה את הסכום אותו שילמו לה על-פי פסק הדין.

המשיבה בתגובתה התנגדה למתן צו העיקול המבוקש. לטענת המשיבה, דין הבקשה להדחות, באשר היא איננה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות המופיעות בה, ואף אם הטענות המפורטות בה נכונות, עדיין אין הצדקה להטלת עיקול על כל הכספים בהם זכתה המבקשת.

הגעתי למסקנה שדין הבקשה לעיקול זמני להדחות. ראשית, כפי שציינה המשיבה, הבקשה הנדונה אינה נתמכת בתצהיר. גם בתצהיר הנלווה לבקשה לראיות נוספות, שהגישו המבקשים במקביל, אין אימות של כל העובדות הנטענות בבקשה לעיקול זמני. בנוסף לכך, לא הצליחה המבקשת להסביר, לא את חלוף הזמן בין מועד מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה ולא את חלוף הזמן מאז התגלה לה לטענתה המידע הנוסף, ועד למועד בו הגישה את הבקשה. פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן ב24.8.1998-, כלומר לפני כמעט שנתיים. לטענת המבקשים, נתגלה להם מידע בדבר קשר משמעותי שנוצר בין המשיבה לבין אחיו של המנוח רק בינואר 2000. לטענת המבקשת, למשיבה ולאחיו של המנוח אף נולד ילד משותף. קשר כזה הוא קשר מתמשך, ולפיכך, לא ברור מדוע לא הובאו טענות אלה קודם לכן, אפילו בפני בית משפט קמא. כמו-כן לא ברור מדוע הוגשה הבקשה לעיקול זמני רק לקראת ב23.5.2000-.

סעד זמני בערעור איננו ניתן כדבר שבשגרה, ובכלל זה גם סעד של עיקול זמני; בשלב הערעור, להבדיל משלב הדיון הראשוני, כבר קיים פסק דין שקבע את מצב הזכויות בין הצדדים ואף יצר מעשה-בית-דין (ראו 2966/95 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 671). על רקע זה נקבע, כי סעד זמני בערעור יינתן למערער "אשר מלבד שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור, צפוי גם לנזק בלתי הפיך עד להכרעה בערעור, או, לפחות, למערער שמאזן הנזקים והנוחות נוטה בבירור לטובתו (ע"א 2398/97 אייל נ' אייל , פ"ד נא(5) 608). בעניין שבפנינו, מתבססת טענת המבקשים בדבר סיכויי הערעור, על ראיות שהגשתן מתבקשת לראשונה בשלב הערעור. בנסיבות אלה, ובהתחשב במועד הגשת הבקשות כמפורט לעיל, אינני סבורה כי המבקשים הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי סיכויי ערעורם טובים. גם לעניין ההכבדה על מימוש תוצאות הערעור, אם יתקבל, ובחינת מאזן הנוחות בין הצדדים, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה למתן צו עיקול על הסכום בו זכתה המשיבה, לפני כמעט שנתיים, בפסק הדין נשוא הערעור.

אשר על כן הבקשה למתן צו עיקול זמני נדחית.