ע"א 5481/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ. עיזבון המנוח עמי מידלש

השופט י' עמית :

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.5.2008 (כבוד השופט יוסף שפירא) בת"א 8482/06.

1.

המנוח, עמי מידלש ז"ל (להלן: המנוח ), יליד 1955, מצא את מותו בתאונת דרכים ביום 7.12.2005 ויורשיו ותלוייו הגישו תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ).

המנוח עבד כשמאי רכוש משך שנים רבות במסגרת חברה שבבעלותו, וכשבעה חודשים לפני מותו החל לעבוד כשמאי עצמאי מביתו, שלא במסגרת החברה ושלא ממשרדי החברה. בנוסף, עבד המנוח כטיס וכמדריך טיסה.

2.

בפסק דינו, קבע בית משפט קמא כי אין מקום לסטות משיטת הידות המסורתית לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות, והעמיד את גיל הפרישה של המנוח על 70.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה לגבי שיעור שכרו של המנוח. בית המשפט הסתמך על דו"ח רווח והפסד לשנת 2005, שנערך על ידי רואה חשבון לאחר פטירתו של המנוח. רואה החשבון נסמך על ריכוז הכנסות ממוחשב שנערך על ידי אשת המנוח לאחר פטירתו, ואשר על פי עדותה של האלמנה מהווה ריכוז של חשבוניות שהנפיק המנוח ללקוחותיו במהלך שבעת החודשים בהם עבד כעצמאי מביתו. עוד טענה האלמנה כי למנוח היתה הכנסה נוספת מעיסוקו כטיס, בעיקר מטיסות של זוגות צעירים שהתחתנו בנישואין אזרחיים בקפריסין.

לסופו של דיון קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את דו"ח הרווח וההפסד שהוגש למס הכנסה, ובהתאם לכך העמיד את שכרו של המנוח על שילוש השכר במשק. מנגד, דחה בית המשפט

את הטענה כי המנוח הרוויח עוד כ-6,750 ₪ לחודש בעיסוקו כ"מארגן טיסות רומנטיות" לקפריסין, באשר המשיבים לא עמדו בנטל הראיה המוגבר הנדרש לגבי הכנסה לא מדווחת. בהמשך, העמיד בית משפט קמא את שכרה של האלמנה לצורך חישוב הקופה המשותפת על שכר מינימום בסך 3,710 ₪ ברוטו לחודש (סכום שממנו אין לנכות מס הכנסה). בהתאם לכך העמיד בית המשפט

את הקופה המשותפת על סך 21,568 ₪ נטו לחודש והעמיד את הפיצוי הכולל בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות לפי שיטת הידות על כ-2.4 מיליון ₪. בגין אובדן שירותי בעל פסק בית משפט

קמא סכום של 35,000 ₪, ובנוסף נפסק סכום בגין נזק לא ממוני (כ-41,000 ₪) והוצאות קבורה ולוייה (17,000 ₪). מהסכום הכללי הופחתה קיצבת שארים (כ-420,000 ₪).

3.

על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים הערעור והערעור שכנגד שבפנינו.

הערעור העיקרי מתמקד בעיקר בבסיס השכר שנפסק. לטענת המערערת,

בית המשפט

התעלם מהכנסותיו הנמוכות של המנוח כשכיר בחברה שהיתה בבעלותו משך 5 השנים שקדמו לתאונה (סכום של 4,000–5,000 ₪ לחודש). נטען כי הנתונים אודות השתכרותו של המנוח בשנים 2000 – 2004 לא הוצגו כלל בפני בית משפט קמא, אשר השתית את בסיס השכר אך ורק על נתוני הרווח וההפסד של המנוח בשבעת החודשים שקדמו למותו. לטענת המערערת, בית המשפט לא צריך היה ליתן משקל לדו"ח הרווח וההפסד של שנת 2005, דו"ח שהוגש לאחר מותו של המנוח, ובהסתמך, למעשה, על פרטים שקיבל רואה החשבון מהאלמנה בצורה של נתוני מחשב, מבלי לתהות על קנקנם ומבלי לברר מי הזין את הנתונים למחשב, ובהתעלם מכך שהדו"ח כולל רק הכנסות ולא הוצאות. עוד הצביעה המערערת על כך שהמנוח היה שקוע בחובות. כך עולה, בין היתר, מתצהיר האלמנה בבקשה לתשלום תכוף; מהעובדה שהמנוח לא שילם את תשלומי המע"מ בזמן אמת ואלו שולמו ודווחו לאחר פטירתו; ומהעובדה שהמנוח לא שילם את תשלומי הביטוח הלאומי, ולכן, למרות שהתאונה היתה גם תאונת עבודה, התלויים אינם מקבלים קיצבה מהמל"ל (להבדיל מקיצבת שארים). עוד על מצבו הכלכלי הרעוע של המנוח עובר לפטירתו ניתן ללמוד מהודעה שהגיש בא כוחו ל בית המשפט לתעבורה כחודשיים לפני התאונה, שם נכתב כי עיסקו של המנוח "עומד על כרעי תרנגולת" וצפוי להתמוטטות מוחלטת. לאור כל אלה, עתרה המערערת להעמיד את שכרו של המנוח על שכר מינימום, ולמיצער, על השכר הממוצע במשק.

עוד טענה המערערת, כי טעה בית משפט קמא משהעמיד את שכרה של האלמנה לצורך הקופה המשותפת על שכר מינימום, בהתעלם מכך שהרוויחה שכר גבוה יותר בשנים קודמות, ובהתעלם מפוטנציאל השתכרותה כמזכירה ותיקה ומנוסה והשכלתה כסטודנטית להדרכה ולאומנות.

בערעור שכנגד טענו המשיבים כי בית המשפט התעלם מהשתכרותו של המנוח ומפוטנציאל ההשתכרות הנובע מעיסוקו כטיס; כי את הניכוי בגין מס הכנסה וידת המנוח יש לעשות מבסיס השכר, כך שהגבלת שילוש השכר צריכה לבוא לידי ביטוי רק אם שכר המנוח לאחר ההפחתות כאמור עולה על שילוש השכר הממוצע במשק; וכי צריך היה לחשב את הפסדי ההשתכרות של המנוח מעבר לגיל 70.

4.

אקדים ואומר, כי לא מצאתי ממש בערעור שכנגד, ולו מן הטעם ש בית המשפט ממילא חישב את בסיס השכר על פי שילוש השכר במשק, והכנסותיו של המנוח כטיס לא הוכחו. לאור התוצאה אליה אגיע להלן לגבי בסיס השכר, ממילא איני נדרש לטענת המשיבים והמערערים שכנגד לגבי אופן הניכוי מהשכר, ומכל מקום, טענתם מנוגדת להלכה שנקבעה ברע"א 5585/05 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בלומה מן (טרם פורסם, 6.8.2006).

5.

אשר לערעור העיקרי.

איני רואה לקבל את הטענה כי היה על בית משפט קמא להעמיד את הכנסתה של האלמנה לצורך חישוב הקופה המשותפת על סכום גבוה יותר. האלמנה עבדה עם המנוח כמזכירה, בתקופה שהמנוח עבד כשמאי במסגרת החברה שבבעלותו, והשתכרותה באותם שנים נגזרת מהשתכרותו של המנוח. לכן, אין להסיק מהשכר שקיבלה במהלך שנים אלה על כושר השתכרותה בשנים הבאות, משנכרת מקור ההכנסה של עבודת המנוח בעקבות מותו.

כאמור, השאלה המרכזית לגביה התדיינו הצדדים היא בסיס שכרו של המנוח. בית משפט

קמא מצא לקבל את התזה המרכזית של המשיבים, ולפיה, אין להסיק ואין להשליך מהמשכורות שמשך המנוח על פי שיקול דעתו מהחברה, בשנים בהם עבד במסגרת החברה, על השתכרותו של המנוח מעבודתו כשמאי עצמאי. כך, בעוד שבעבודתו במסגרת החברה היו למנוח הוצאות כבדות (כמו תשלום לשמאים שכירים ותשלומים עבור המשרד), כאשר הפך לעצמאי החל לעבוד מביתו כשהוא רכוב על קטנוע, והכנסותיו עלו נוכח הקטנת ההוצאות כמעט עד לאפס (גם האלמנה הפסיקה לעבוד כמזכירה). בית המשפט קיבל את עדותה של האלמנה ושל רואה החשבון לגבי הפיגור בדיווח לרשויות מע"מ ולגבי השתכרותו של המנוח במהלך שנת 2005, תוך הסתמכות על דף דו"ח ריכוז ההכנסות החל מחודש מאי 2005 וכלה בחודש דצמבר 2005. הדו"ח מפורט ומדבר בעד עצמו, ולכאורה מדובר בהכנסות "שגרתיות" שהפיק המנוח מעבודתו כשמאי, כאשר ליד כל סכום מצויינת חשבונית האסמכתא (נספח ד2 לתצהיר עדות ראשית של האלמנה). ראיה לאותנטיות של הדברים ניתן למצוא בכך שגם לאחר מותו של המנוח נתקבלו בחודשים ינואר-פברואר-מרץ 2006 סכומים משמעותיים של הכנסות (למעלה מ-40,000 ₪), בגין עבודות שביצע המנוח ואשר שולמו לאחר מותו.

כל אלה ממצאים שבעובדה ובמהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. עם זאת, אני סבור כי בהערכת שכרו של המנוח, היה על בית משפט קמא לקחת בחשבון את העובדה שלא הוצגו הכנסותיו של המנוח בשנים הקודמות ולא הוצגו החשבוניות, הממוחשבות או הידניות, על-פיהן הופק דו"ח ריכוז ההכנסות (הכוונה לחשבוניות הנזכרות בטור האסמכתא בדו"ח). לכך יש להוסיף כי הוכח שהמנוח היה שקוע בחובות כבדים עובר לתאונה ואף לא דיווח ולא שילם למע"מ ולמל"ל בזמן אמת.

6.

במצב דברים זה וכאיזון בין השיקולים השונים, אציע לחברי להפחית מהסכום שנפסק לזכות המנוח סכום גלובלי של 400,000 ₪ (ארבע מאות אלף), כך שסעיף 36 בפסק דינו של בית משפט

קמא יתוקן והפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בשנים האבודות יעמוד על סך של 2 מיליון ₪.

בכפוף לתיקון זה, יתר חלקי פסק הדין יעמדו על כנם.