ע"א 5711/02 העמותה למען מדע מוסרי נ. המועצה לניסויים בבע"ח

השופט א' גרוניס :

1.העותרות מבקשות כי יינתן צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל ההיתר שניתן על ידי המשיבה 4 ביום 9.7.01, ואשר במסגרתו הותר לחוקרים מטעם המשיבה 3 לבצע ניסוי מסוים בשישה קופים (להלן- ניסוי 2001), וכן מדוע לא יבוטל ההיתר לעריכת ניסויים בבעלי חיים, אשר ניתן למשיבה 3 על ידי המשיבה 1 מכוח סעיף 12 לחוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד - 1994 (להלן- החוק). כן מבקשות העותרות כי יינתן צו ביניים, האוסר על המשיבה 3 להמשיך בניסוי 2001. בתצהירן המשלים מיום 8.8.02 חזרו בהן העותרות מבקשתן הנוספת, כי יינתן צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תמונה לאלתר ועדת ביקורת, כמצוות סעיף 16 לחוק. זאת, לאחר שבתגובתה המקדמית מיום 6.8.02, הודיעה המשיבה 1 כי מינויה של ועדת הביקורת צפוי להתבצע בקרוב.

2.המשיבה 1, אשר הוקמה מכוח סעיף 2 לחוק, הינה הגוף הסטטוטורי הממונה על תחום הניסויים בבעלי חיים. מכוח סמכותה לפי סעיף 4 לחוק התקינה המשיבה 1 את כללי צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשס"א - 2001 (להלן- הכללים). כללים אלה נכנסו לתוקף במהלך חודש מאי 2001. המשיב 2 הינו השר הממונה על ביצוע החוק, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 25 לחוק. המשיבה 3 הינה מוסד אשר קיבל מן המשיבה 1 היתר לעריכת ניסויים בבעלי חיים, וזאת על פי סמכותה מכוח סעיף 12 לחוק. כאמור, מבקשות העותרות כי נורה על ביטולו של היתר זה. המשיבה 4 הינה ועדה פנימית של המשיבה 3 למתן היתרים לעריכת ניסויים בבעלי חיים, אשר הוקמה מכוח סעיף 14 לחוק. ועדה זו היא המוסמכת להתיר עריכת ניסויים בבעלי חיים לפי בקשות של חוקרים מטעם המשיבה 3. להשלמת התמונה נוסיף, כי המשיבה 4 ממלאת תפקיד מקביל לזה של הוועדה למתן היתרים לעריכת ניסויים בבעלי חיים, אשר מונתה על ידי המשיבה 1 מכוח סעיף 13 לחוק (להלן- הוועדה הכללית). ההבדל בין שתי הוועדות הוא שהוועדה הכללית מוסמכת לדון בבקשות המוגשות מטעם כל גורם שהוא, בעוד שסמכותה של המשיבה 4 מוגבלת אך ורק לבקשות המוגשות במסגרת המשיבה 3. עוד יש להבדיל בין היתר לעריכת ניסויים בבעלי חיים הניתן למוסד בהתאם לסעיף 12 לחוק, דוגמת ההיתר שניתן למשיבה 3 (להלן- היתר כללי), לבין היתר לביצוע ניסוי ספציפי.

3.ביום 20.2.97 הגיש ד"ר זוהרי, חוקר העובד במשיבה 3, בקשה לעריכת ניסוי בארבעה קופי רזוס (להלן- ניסוי 1997). ניסוי זה, אשר עוסק בתחום הבסיס העצבי של הזיכרון קצר הטווח, אושר על ידי המשיבה 4 ביום 27.1.98. הגם שאין העותרות מבקשות סעד ביחס לניסוי 1997, מהווה ניסוי זה חלק מן הרקע העובדתי הדרוש לענייננו, כפי שיובהר בהמשך. ביום 11.2.01 הגיש ד"ר זוהרי למשיבה 4 בקשה נוספת לביצוע ניסוי בשישה קופי פסיקולריס. ניסוי זה, בדומה לניסוי 1997, עוסק בבסיס העצבי של הזיכרון. דמיון ניכר קיים אף בין תהליכי שני הניסויים. כאמור, ניסוי 2001 אושר על ידי המשיבה 4 ביום 9.7.01.

4.לטענת העותרות, אחראים חוקרים מטעם המשיבה 3 לסידרה ארוכה של מעשים ומחדלים הקשורים לניסוי 2001, והמהווים הפרה ברורה של הוראות החוק והכללים כאחד. טענותיהן של העותרות מבוססות, בעיקרן, על עדותה של גב' נגה רושין, אשר הועסקה בין התאריכים 15.5.01 - 19.7.01 כמנקה בבית החיות של המשיבה 3. ההפרות הנטענות על ידי העותרות מתייחסות לארבעה קופים המכונים מאליש, סיימון, ג'ד ופרד (להלן- ארבעת הקופים) וכוללות, בין היתר: התחלתו של הניסוי עוד טרם מתן ההיתר לביצועו; חריגה מהיקף הניסוי המאושר בהתייחס למספר הקופים בהם ניתן לבצע את הניסוי; חריגה מהיקף הניסוי המאושר בהתייחס לפרוצדורות הננקטות; וכן חריגות מתנאי האחזקה הנדרשים על פי הכללים. עוד טוענות העותרות, כי בהליך אישורו של ניסוי 2001 על ידי המשיבה 4 נפלו פגמים חמורים המתבטאים, בין היתר, בכך שהחלטת המשיבה 4 התקבלה בלא שהיה מונח בפניה מידע חיוני רב. עובדה זו מנעה, לשיטתן של העותרות, בחינה מושכלת בדבר מידת נחיצותו של ניסוי 2001 ובדבר עמידתו במגבלות החוק והכללים. לאור ההפרות השיטתיות שבוצעו, לטענת העותרות, ולאור העדר קיומה של ועדת ביקורת, גורסות העותרות כי חובה על המשיבה 1 להורות, מכוח סעיף 16 לחוק, הן על הפסקת ניסוי 2001 והן על ביטולו של ההיתר הכללי שבידי המשיבה 3.

5.מנגד, טוענים המשיבים כי ארבעת הקופים העומדים במרכזה של עתירה זו נוטלים חלק בניסוי 1997, אשר אושר כדין ונמצא בשלביו הסופיים. לדבריהם, בניסוי 2001, אשר מצוי עדיין בשלבי הכנה, עתידים להשתתף שישה קופים אחרים. על כן, טענותיהן של העותרות בדבר חריגות מתנאי ההיתר לביצוע ניסוי 2001 משוללות כל יסוד, שהרי ההיתר הרלבנטי ביחס לארבעת הקופים הינו זה שניתן לביצוע ניסוי 1997. המשיבות 3 ו- 4 אף דוחות את הטענות בדבר הפרות לכאורה של החוק והכללים. הן גורסות כי הפעולות שביצעו החוקרים בארבעת הקופים עומדות בתנאי ההיתר של ניסוי 1997, ואינן סותרות את הוראות החוק והכללים. המשיבה 1 אף דוחה את טענת העותרות, לפיה היה עליה לשלול מהמשיבה 3 את ההיתר הכללי, תוך שהיא מצביעה על הנזקים הקשים, אשר עלולים להיגרם לקידום המחקר המדעי והרפואי אם יינקט צעד שכזה.

6.מן החומר שהובא בפנינו על ידי שני הצדדים, אין זה ברור האם הפעולות המתוארות על ידי גב' רושין מהוות חלק מניסוי 1997 או מניסוי 2001. לשאלה זו יש חשיבות רבה, בשל סעיף 24(ג) לחוק, הקובע כדלקמן:

"חוק זה לא יחול על ניסויים בבעלי חיים שהוחל בהם לפני תחילתו או על ניסויים בבעלי חיים שהוחל בהם לפני שנקבעו כללי המועצה לפי סעיף 4."

כזכור, התקינה המשיבה 1 את הכללים רק בשנת 2001, והם נכנסו לתוקף בחודש מאי אותה שנה. לפיכך, אם הפעולות האמורות היוו חלק מניסוי 1997, ברור שאין החוק חל לגביהן. לעומת זאת, אם מדובר בפעולות שמהוות חלק מניסוי 2001, הרי החוק והכללים חלים בעניין. בין היתר בשל אי בהירות זו, נראה לנו שיש מקום ליתן צו על תנאי וזאת לעניין העתירה הראשונה, המכוונת נגד ההיתר לביצוע ניסוי 2001. אין מקום למתן צו ביניים בשלב זה.

אין יסוד ליתן צו על תנאי לעניין הראש השני של העתירה, המכוון נגד ההיתר שניתן למשיבה 3 לבצע ניסויים בבעלי חיים מכוח סעיף 12 לחוק. אף אם יתברר כי החוקרים שפעלו מטעם המשיבה 3 חרגו מן החוק, מן הכללים או מן ההיתר שניתן לביצוע ניסוי 2001, אין בכך כדי להביא לביטול ההיתר הכללי. החריגה, אם הייתה כזו, מתייחסת לניסוי אחד בלבד, ובתקופה הסמוכה לכניסתם לתוקף של הכללים. בנסיבות אלה, ביטול ההיתר הכללי שבידי המשיבה 3 אינו מידתי.

7.לפיכך, יוצא צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל ההיתר מיום 9.7.01 שניתן לביצוע ניסוי 2001, ואילו העתירה תידחה בכל הנוגע לסעדים האחרים המבוקשים. תצהירי תשובה יוגשו תוך 45 ימים.