ע"א 5735/02מנשה עיני נ. אליהו עיני

1.המבקש מס' 1 (להלן – "המבקש") והמשיב הם אחים שהיו שותפים בשותפות – היא המשיבה מס' 2 – שעיסוקה בשיווק מוצרי חשמל. לימים נתגלע ביניהם סכסוך לגבי פירוק השותפות וחלוקת כספים. הסכסוך הועבר להכרעת בורר, דן יחיד. בפסק הבוררות שניתן חייב הבורר את המבקש לשלם למשיב סך של -. 527,635 ₪. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בבקשה לבטל את פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי (השופטת ר' שטרנברג-אליעז), בפסק דינו מיום 2.6.02, דחה את הבקשה ואישר את פסק הבוררות. המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן ביקשו לעכב את ביצוע פסק הדין ואת יישומו של פסק הבוררות. המשיב השיב על הבקשה לעכב את הביצוע, לפי החלטתי מיום 29.7.02, אך לא נתבקש להשיב על הבקשה להרשות ערעור. בהחלטתי זאת הוריתי לעכב את הביצוע עד להחלטה נוספת.

2 . בראש טענותיהם בבית המשפט המחוזי וכן בבקשתם להרשות ערעור הדגישו המבקשים כי "בקשת הערעור איננה לתוכן הפסק, אלא לעניין ליקוי ההליכים, דרכם ותוכנם". את בקשתם סמכו על שלוש טענות עיקריות: הראשונה – הבורר חרג מסמכותו בכך שפסק בענין בעלות על חנות ברחוב העליה 12 בתל אביב (להלן – "החנות") – ענין שלא נכלל בהסכם הבוררות ואינו נושא לבוררות, משום שמדובר בענייני מקרקעין ובדיירות מוגנת של המבקש בחנות (סעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן – "חוק הבוררות")). על ענין החריגה מסמכות הוסיפו כי הליכי הבוררות נוהלו באופן לא תקין, בניגוד לתקנת הציבור ולחוק החברות החדש, בשל כך שהבורר פסק נגד המבקשת מס' 2 שחלק ממניותיה בידי צד ג' שלא היה צד להליכי הבוררות. השניה – לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות). השלישית – הבורר לא הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק הבוררות).

3 . אשר לטענתם הראשונה של המבקשים, כי הבורר חרג מסמכותו, קבע בית המשפט כי "התשתית העובדתית לאי תקינות ההליך לא הוכחה ומכאן כי אין מקום לביטול פסק הבוררות על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות---". לענין החנות וזכויות צד ג' הוסיף בית המשפט כי לבורר היתה סמכות לדון בכך – בין היתר, משום שכל שקבע הבורר היה כיצד יחולקו הזכויות במסגרת השותפות, להבדיל ממחלוקת שבין בעל נכס ודייר מוגן - ובמיוחד מן הטעם שהמבקש הסכים שהבורר יכריע גם בעניינים אלה. כאן יוער כי הבורר ציין בפסק הבוררות לענין החנות כי "מכיוון שהנכס נמכר כבר במהלך הבוררות ואליהו [המשיב] קיבל את חלקו, הרי שהדבר היחידי שנותר הינו תחשיב דמי השכירות הראויים---". גם הטענה השניה, כי לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענות ולהביא ראיות, נדחתה. כאן אימץ בית המשפט את האמור בפסק הבוררות כי "בוררות זאת נמשכה זמן רב בעיקר עקב הגשת טענותיו של מנשה [המבקש] --- ובעיקר נתארכו הישיבות עקב העלאה חוזרת ונשנית של תביעות בנושאים שכבר נדונו ארוכות בבוררות ולגבי חלקם אף נתקבלה החלטת ביניים קודם להעלאתם מחדש". הטענה השלישית, כי הבורר לא הכריע בכל העניינים שנמסרו להכרעתו, נדחתה אף היא. אחרי עיון בטענות בעלי הדין ובפסק הבוררות, שוכנע בית המשפט כי "הבורר הנכבד עשה מלאכה שלמה ופסק בכל העניינים הקשורים בפירוק השותפות בין האחים הנצים".

4 . חזרתי ועיינתי בטענותיהם של המבקשים, ולא מצאתי מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי המושתתות על ממצאים שבעובדה שקבע, שיש להם יסוד ושרש בראיות. ויפה אמר בית המשפט המחוזי בהערת סיכום בפסק הדין כי "המגמה השלטת להעדיף קיום פסק בוררות על ביטולו, מתחזקת במקרה זה, שכן לא נגרם עיוות דין (סעיף 26 לחוק הבוררות---), כי אם עינוי דין". ראוי לציין כי המחלוקות שנדונו בבוררות הנדונה נדונו גם בבוררות קודמת ביניהם, בשנת 1996, ופסק הבוררות שניתן שם על ידי אחיהם של המבקש והמשיב, בוטל לפי בקשת המבקש ובהסכמת המשיב. אכן, כדברי בית המשפט המחוזי, היה עינוי דין, אולם זה נגרם בעטיו של המבקש.

5 . הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא מתבטל הצו לעיכוב הביצוע. המבקשים ישלמו למשיב שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.