ע"א 5774/95 שכטר יצחק נ. אלה כץ

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

1.זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שחייב את המערערים לשלם למשיבה - הנפגעת - פיצויים בעקבות תאונת דרכים שאירעה לה ב29.12.85-, בהיותה כבת 35. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.

שני הצדדים מעלים טענות כנגד הסכומים שנפסקו לנפגעת. בעוד אשר המערערים טוענים כי נפסקו לה סכומים גבוהים מדי, טוענת היא כי הפיצויים שנפסקו אינם משקפים את מלוא הנזק שנגרם לה.

2.הנפגעת נפגעה במפרק הברך ואושפזה לסירוגין במשך 47 יום. המוסד לביטוח לאומי קבע לה נכות זמנית של 100% עד 1.4.88 ושל 30% לצמיתות.

בית המשפט העמיד את נכותה התפקודית על 50% וחישב את הפסדי השתכרותה החל משנה לאחר התאונה ולעתיד, על בסיס שכר צפוי של 9,500 ש"ח לחודש. על בסיס זה פסק הוא פצוי בגין אבדן פנסיה לנפגעת ודחה את תביעתה עבור ניידות ועזרה בבית.

3.הנפגעת עלתה ארצה ב1982- ועבדה כאחות מעשית מאז 1984. היא פוטרה מעבודתה ביוני 1988 - לטענתה כתוצאה מהתאונה - ולא חזרה לעבוד עוד.

4.ערעורם של המערערים נסב על קביעת הנכות התפקודית בשיעור העולה במידה ניכרת על הנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי (50% לעומת 30%); על הבסיס הבלתי ריאלי לקביעת הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד; ועל הפסד הפנסיה שחושבה על בסיס מלוא השכר הפוטניצאלי של הנפגעת, תחת אשר תחושב על בסיס השכר הנלקח בחשבון לצורך תשלום פנסיה.

5.בערעור שכנגד מלינה הנפגעת על קביעת נכות תפקודית בשיעור של 50% שעה שכושרה נפגע, לטענתה, באופן מלא; על אי עריכת חישוב כל ההפסדים בהתאם לנכות מלאה; על אי פסיקת ריבית בגין הפסדי עבר ותשלומים שהגיעו לה בעבר; על פסיקת סכום בגין החלפת דיור ללא ריבית והצמדה ועל אי פסיקת פיצוי עבור ניידות ועזרה ביתית.

6.הנפגעת הגישה בקשה להגשת ראיה נוספת, לפיה נשללה ממנה על ידי המוסד לביטוח לאומי הזכאות לקצבת ניידות. מכיוון שהשופט קמא ניכה את קצבת הניידות מהפיצויים ונמנע מלפסוק לה קצבת ניידות בגלל התשלומים אותם קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי ומכיוון שעל פי הראיה הנוספת לא תקבל הנפגעת קצבת ניידות, יש - לטענתה - לבטל את הניכוי של קצבת הניידות ולפסוק לה פיצוי תחת ראש נזק זה.

הערעור

7.אין אני מוצאת מקום להתערב בנושא קביעת הנכות התפקודית. הנכות נקבעה על ידי השופט קמא בהערכה, על בסיס התרשמותו הישירה מהראיות. הנכות התפקודית שנקבעה עולה במידה רבה על הנכות שנקבעה במוסד לביטוח הלאומי, אולם היא פחותה במידה משמעותית מהמצב במציאות כאשר הנפגעת אינה עובדת כלל. בית המשפט סבר שאף אחד משני אלה אינו יכול לשמש אינדיקציה לנכות התפקודית והעריך אותה - כפי שרשאי היה לעשות - על פי התרשמותו מהחומר שהיה לפניו.

8.ראש הנזק שראוי להתערב בו הוא הפסד ההשתכרות. הנפגעת עבדה כאחות מעשית תקופה של שנה בלבד כשקרתה התאונה. השתכרותה ערב התאונה היתה 750 ש"ח לחודש ובשערוך ליום פסק הדין היה הסכום 2,927 ש"ח. ב1.1.94- נכנס לתוקף הסכם חדש ושכר האחיות עלה ב40%-. מכאן, שאילו המשיכה הנפגעת להיות אחות מעשית כפי שהיתה ב1985- וללא קדום כלשהו, היתה היא משתכרת ב1.1.94- כ4,200- ש"ח לחודש. בית המשפט הניח כי הנפגעת היתה מתקדמת ומקבלת הסמכה לאחות כעבור שנה מיום התאונה אלא שהשופט קמא לא הסתפק בשכרה של אחות מוסמכת. הוא השווה את שכרה הצפוי בתום אותה שנה, למשכורתה של אחות מוסמכת סגנית אחות ראשית של מחלקה שהעידה בבית המשפט ושמשכורתה לפני 1.1.94 היתה 6,800 ש"ח.

9.דומה שבענין זה יש מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא. ראשית, משום טעות ברורה שטעה לשיטתו הוא; ושנית, משום שאין ללמוד גזירה שווה משכרה של אותה סגנית אחות ראשית, לנפגעת. במה דברים אמורים? אם נלך לפי שכרה של אותה סגנית הרי ששכרה עד 1.1.94 - לפי קביעת השופט קמא - היה 6,800 ש"ח (ולא 9,500) לחודש. הסכום של 9,500 ש"ח לחודש התקבל לאחר שהוספו ב1.1.94- 40% לשכר האחיות. לפיכך, היה על השופט קמא לחשב את ההפסד מאז שנה לאחר התאונה ועד 1.1.94 - לשיטתו הוא - לפי 6,800 ש"ח לחודש. בכך יש כדי לתקן את טעותו של השופט אולם אין בכך כדי להעמיד דברים על מכונם.

השופט קמא קבע, כי:

"מאחר ומדובר במשכורת של אחות מוסמכת שהתובעת טרם קיבלה כזאת, אין מנוס אלא לקבוע את משכורתה תוך כדי השוואה למשכורות של אחרים..."

הוא בחר באחות מוסמכת סגנית אחות ראשית של מחלקה. סתם השופט ולא פירש מדוע לקח כדוגמא דווקא אחות מוסמכת סגנית אחות ראשית של מחלקה והשווה את הנפגעת, שהיתה אחות מעשית, אליה. גם אם יש לקחת בחשבון קידום אפשרי ואף מקובל לעשות כן, אין לצפות לקידום נחשוני. היו בפני בית המשפט עדויות של שכר אחיות מוסמכות, מהן עולה כי הקידום אינו אוטומטי וכי ההשתכרות של אחות מוסמכת היתה כ5,000- ש"ח לחודש לפני ההעלאה הנ"ל. אשר על כן, גם אם ניקח בחשבון קידום צפוי, ראוי להעמיד את הפסד השכר עד ל1.1.94- על 5,000 ש"ח לחודש ולעתיד על 7,500 ש"ח לחודש.

סוף דבר לעניין הפסד השתכרות יש להחליף את הסכום של 9,500 ש"ח ככל שהוא מתייחס להפסד השתכרות עד ל1.1.94- ב5,000- ש"ח ומאז, יש להעמידו על 7,500 ש"ח לחודש. גם התשתית לפנסיה תהיה 7,500 ש"ח במקום 9,500 ש"ח.

10.בא-כוח המשיבים טען כי רק כ- 50% מהשכר מהווה בסיס לחישוב הפנסיה והצביע על כך שהאחות המוסמכת, סגנית מנהלת המחלקה שהשתכרותה הגיעה ל9,500- ש"ח כללה למעלה מ50%- תוספות ומשמרות שאינן באות בחשבון לצורך הפנסיה ומבסיס זה מגיעים לזכאות בפנסיה בשיעור של 70%. לא עולה מן החומר שגם על שכר של 7,500 ש"ח הבסיס לפנסיה הוא כ- 50% או אחוז אחר כלשהו משכר זה ולפיכך אין אני מוצאת שיש להתערב בחישוב הפנסיה לבד משינוי השכר כאמור.

עד כאן לערעור.

הערעור שכנגד והראיה הנוספת

ניידות

11.הנפגעת הגישה בקשה לראיה נוספת שהיא הפסקת זכאותה לקצבת ניידות במוסד לביטוח לאומי החל מ1.10.95-. הערעור שהגישה נדחה ב4.1.96-. בית המשפט המחוזי נמנע מלפסוק לה פיצוי בגין ניידות, בקובעו שהמוסד לביטוח לאומי משלם לה קצבת ניידות. קצבת הניידות בעבר ולעתיד בסכום של 51,000 ש"ח (נ5/) נוכתה מסכום הפיצויים.

על אף התנגדות המערערים נראה לי כי יש מקום לקבל את הראיה הנוספת שיש בה שינוי דרסטי לעומת המצב שנלקח בחשבון על ידי השופט קמא בעת מתן פסק-הדין. לפי דו"ח האקטואר מ22.6.94- (נ5/) הסכום ששולם עד 30.6.94 (הכלול בסכום של 51,000 ש"ח) הסתכם - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד לתאריך הדו"ח - ב9,910- ש"ח. מאז ועד שנפסק תשלום הקצבה, שולמו לנפגעת - ככל הנראה - סכומים נוספים שלא הובאו לידיעת בית משפט זה בבקשה להבאת ראיה נוספת. משהחליט השופט שלא לפסוק קצבת ניידות משום שסבר כי הנפגעת מקבלת ותמשיך לקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, אין לנכות את קצבת הניידות מהפיצויים שנפסקו לה. בעשותו את הניכוי הוכתה הנפגעת פעמיים: פעם בכך שלא זכתה לפצוי על מגבלות ניידות ופעם שניה בכך שנוכתה לה מהפצויים קצבת ניידות בעוד היא אינה מקבלת פצוי בגין מגבלות ניידות. כעת, משמתברר שלא תקבל עוד קצבת ניידות, הוכתה היא בשלישית: היא לא קיבלה פיצוי בגין מגבלות ניידות, היא לא תקבל קצבת ניידות ואף על פי כן, קצבת הניידות שאינה משתלמת לה עוד, נוכתה לה מן הפצויים בהם זכתה, שאינם כוללים קצבת ניידות. מצב זה, אין הדעת סובלתו ויש לתקנו בשני מישורים: האחד, בטול הנכוי של הקצבה העתידה המהוונת; השני, פסיקת פצוי בגין מגבלות ניידות. בהעדר נתונים מדויקים ותוך עיון בנ5/ ובתשובת המערערים לערעור שכנגד, נראה לי כי מתוך סכום קצבת הניידות שהיה כלול בקצבאות המל"ל שנוכו במלואם, יש מקום לבטל את ניכוי קצבת הניידות העתידה בסכום של 35,000 ש"ח, באופן שסכום תשלומי המל"ל לניכוי יקטן כאמור והפיצויים יגדלו בהתאם. אשר לפיצוי בגין מגבלות ניידות נראה לי כי בית המשפט לא נתן את הדעת במידה מספקת לפיצוי עבור מגבלת ניידות, משום שיצא מהנחה שהנפגעת תמשיך לקבל קצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי. בכך גלה דעתו שהוא סבר כי הנפגעת זכאית לפיצוי על מגבלות ניידות אלא שסבר שהיא תבוא על ספוקה על ידי קצבת הניידות, ששולמה לה על ידי המל"ל, דבר שנתבדה. נראה לי, שעם נכות בברך כשל הנפגעת עלולים להיגרם לה מעת לעת צורכי נסיעה מיוחדים שלא היו נגרמים לה אלמלא רגלה הפגועה והוצאות נסיעה שלא היו הכרחיות אלמלא המגבלות. לפיכך, הייתי מוצאת לפסוק לה תחת ראש נזק זה סכום גלובלי בסך של 50,000 ש"ח.

12.א. השופט קמא פסק לנפגעת פיצוי כהשלמת שכר של חודש וחצי לשנה הראשונה לאחר התאונה. אין מקום להתערב בפסיקה זו לגבי השנה הראשונה.

ב.אשר לריבית, בית המשפט נמנע מלפסוק ריבית על הפסד השתכרות בעבר. מנגד ניכה בית המשפט את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מבלי להוסיף להם ריבית וכך גם לגבי התשלומים התכופים. גם אם ראוי היה אולי לערוך את החיובים והזיכויים בצורה אחרת, הריבית בשני הכוונים מתקזזת ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בכך.

ג.אשר לעזרה בבית: הנפגעת לא תבעה בכתב התביעה פצוי בגין עזרה בבית לא בעבר ולא בעתיד. לאור התנגדות המערערים, החליט בית המשפט - למרות ששמע עדויות בנושא - שלא תורשה הרחבת יריעה. סביר להניח גם ללא ראיות שבתקופה הקרובה שלאחר התאונה, בעוד התובעת מאושפזת לסירוגין, וכל עוד נכותה היתה 100% (עד 31.11.88) ואחר-כך בתקופת ההחלמה נזקקה הנפגעת לעזרה, אלא שהיא לא מצאה לנכון לתבוע בכתב תביעתה פיצוי תחת ראש נזק זה. לא נראה לי כי נתקפחה ההגנה בשל כך שהובאו ראיות ונתבע פיצוי בשל עזרה. כעולה מתוך הפרטיכל קיבלה היא את העזרה מבני משפחה ולאור מצבה, הניתוחים שעברה, ונכותה, היתה היא זקוקה לעזרה.

כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם.

במצב דברים זה, מוצאת אני שהיה מקום לפסוק לה פיצוי גלובלי נכון ליום פסק דינו של בית משפט קמא בסך 60,000 ש"ח.

ד.אשר לפיצוי עבור החלפת דיור, עולה מן החומר שהנפגעת לא החליפה את הדירה והמשיכה להתגורר באותה דירה בה התגוררה לפני התאונה. זאת ועוד, פתרון הדיור איננו בהכרח רכישת דירה עם מעלית ויכול הוא להמצא בדירה בקומה קרקע שמחירה אינו עולה בהכרח על מחיר הדירה בה מתגוררת הנפגעת.

לפיכך, אין מקום להוסיף בערעור הפרשי הצמדה וריבית, לסכום שפסק בית המשפט.

13.כל הסכומים שנפסקו בפסק-דין זה, נכונים למועד מתן פסק-דינו של בית משפט קמא.

14.אשר על כן מציעה אני לקבל את הערעור ולשנות את פסק דינו של בית משפט קמא כאמור בפסק דין זה.

15.הצד הזוכה ישלם למשנהו שכר טרחה בשיעור של 13% מהסכום בין פסק דינו של בית משפט קמא לבין פסק דין זה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.