ע"א 5810/02 בנימין מרדכי שגיב,עו"ד נ. מדינת ישראל

מבוא

1.זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר.

בתאריך 3.9.00 הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, כתב אישום אשר ייחס למבקש עבירה של חניית רכב במקום חניה שאינו שייך לסוגי הרכב שחנייתם הותרה שם, עבירה בניגוד לסעיף 6(ג)(1) לחוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ה1985-. על פי הנטען, נמצא רכבו של המבקש חונה באחד מימיו של חודש מרץ 1999 ברחוב מגידו בחיפה, ליד בית מס' 12, במקום המיועד לחנייתם של כלי רכב הנושאים תווית חניה לדיירי הרחוב בלבד. להבנת התמונה אוסיף, כי רחוב מגידו הנו רחוב ללא מוצא, שהתנועה בו היא דו-סטרית. הכניסה היחידה לרחוב היא מרחוב ג'ורג' אליוט, והתמרורים החשובים לענייננו הם אלה שהוצבו משני עבריה של הכניסה לרחוב מגידו (ב28/ ו-א43/), וכן התמרור שהוצב ליד בית מס' 12 (ב29/), כאשר פניהם של כל התמרורים פונים לעבר הבאים לרחוב מגידו מכיוון רחוב אליוט.

ההליכים בערכאות השונות

2.המבקש הודה בבית המשפט לעניינים מקומיים בעובדותיו של כתב האישום, אך כפר באשמה. טענתו היתה כי התמרורים (ב28/ וא43/) האוסרים חניה לכלי רכב שאינם נושאים תווית חניה של דיירי הרחוב (להלן: "התמרורים"), הוצבו באותו מקום שלא כדין.

המבקש, אשר החנה את רכבו בצדו השמאלי של הרחוב (כשחזיתו פונה ליציאה מהרחוב), טען כי התמרור בכיוון נסיעתו הוצב בניגוד לכיוון התנועה כך שהנהג אינו יכול להבחין בו הואיל והוא יראה את גב התמרור ולא את חזיתו.

3.לאחר ששמע את ראיות הצדדים וטענותיהם, הרשיע בית המשפט את המבקש וגזר עליו קנס בסך 750 ש"ח. באשר לטענה בדבר אי-חוקיות התמרור, קבע בית המשפט, כי רשות התמרור המקומית הייתה רשאית להציב את התמרורים באופן בו הוצבו, הואיל ומדובר ברחוב שהכניסה אליו היא אחת, והכוונה היתה לאסור את החניה משני עבריו של הרחוב, ובלשון בית המשפט בעמ' 3-4 לפרוטוקול:

" תמרור ב28/ הוא תמרור הוריה שמשמעותו 'אסורה חניית רכב בדרך בצד שבו הוצב התמרור'. טור מס' 5 - שכותרתו 'עומד בדרך בצידה' קובע כי ניתן להציב התמרור 'הימני או השמאלי או משני צדיה'.

לטעמי, יש לפרש את ההוראה כפשוטה. המחוקק צפה את האפשרות כי החנייה תיאסר משני צדי הדרך. כך לדוגמא, אם מדובר ברחוב חד-סטרי, רשאית רשות התמרור להציב תמרור ב28/ משני צידי הרחוב על מנת להכריז כי החנייה אסורה בשני הצדדים. מטבע הדברים, גם במקרה כזה, יוצבו התמרורים בכוון הנסיעה של הנהג, שאם יוצבו כנגד כיוון הנסיעה לא יתאפשר לנהג להבחין בתמרור.

ברם, התנאי כי שני התמרורים בצדי הדרך יוצבו תמיד עם כיוון הנסיעה אינו תנאי הכרחי והמקרה של רחוב חד-סטרי ורחוב ללא מוצא הם דוגמא לכך. רחוב מגידו שלו כניסה אחת בלבד. הצבת שני תמרורי 'אין חניה' בשני צדי הרחוב נועדה להורות לנהג כי החנייה אסורה בשני צדי הרחוב ואידך זיל גמור. שאם תלך לשיטת הנאשם, ותציב התמרור השני בקצה האין מוצא של הרחוב, נמצאת מכשיל כל נהג שייכנס לרחוב, יסתובב טרם הגיעו לקצה הרחוב ויחנה עם הפנים לכוון הכניסה לרחוב, בדיוק כפי שעשה הנאשם".

עוד קבע בית המשפט (וספק בעיני אם קביעה זו נכונה), כי למעט תקיפת חוקיות הצבתו של התמרור ב29/ (מול בית מס' 12), לא העלה המבקש את שאלת חוקיותם של התמרורים האחרים ברחוב, ומשלא עשה זאת לא היה מוטל על התביעה להוכיח חוקיותו של כל תמרור ותמרור באותו רחוב. ובלשונו בעמ' 9 להכרעת הדין:

"לא סגי אפוא בכפירה של הנאשם על מנת להזעיק את מערכת התביעה להוכיח שרשרת ההסמכה של הצבת התמרור מתחילתה ועד סופה בכל דו"ח חניה. לא לכך התכוון המחוקק שעה שקבע סדרי דין שתכליתם לייעל ולקצר את ההליכים בעבירות של ברירת משפט. לכן, ובהעדר טענה נוגדת, לא הייתה התביעה צריכה להוכיח כי שמעון רודיק (מי שהורה על הצבת השילוט ברחוב מגידו - א' א' לוי) הוסמך באותה עת כיו"ר רשות התמרור".

4.על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אך ביום הדיון הודיע כי הוא חוזר בו מהערעור. מן הראוי להביא את דבריו בפני בית המשפט המחוזי כלשונם:

"אחת הטענות בערעור שהגשתי עוסקת בחוקיות הסדר התנועה נשוא התיק. כאשר טענה מרכזית שהייתה מאיימת (ככל הנראה צ"ל 'מאיינת' - א' א' לוי) את כל הצורך לדון בתיק, היא שהסדר החנייה לא נתקבל כדין... וכי אפשר שמי שקיבל את ההחלטה לא היה כלל ממונה כדין להיות רשות ערעור (צ"ל תימרור - א' א' לוי) מקומית. בחודשיים האחרונים אני מנסה לקבל מעירית חיפה נתון פשוט בנקודה האם מר רודיק, כאשר מונה כרשות תימרור מקומית, הגיע הדבר לפרסום ברשומות. ....הבקשה שלי היא לדחות למועד נוסף עד שאקבל תשובה רשמית מעיריית חיפה, ובמידת הצורך אודיע לבית המשפט כאשר תהיה התשובה מהעיריה.

לאחר שיקול נוסף, אני מקבל את המלצת בית המשפט וחוזר בי מהערעור".

הבקשה למשפט חוזר

5.כאמור, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר. בקשתו זו נסמכת בעיקר על הטענה, כי מבירור שערך בעיריית חיפה נודע לו כי מר שמעון רודיק מונה על ידי המפקח על התעבורה לשמש כרשות תימרור רק בתאריך 21.3.91, ועל כן הוא לא היה רשאי להורות, בחודש דצמבר 1990, על הצבתם של התמרורים ברחוב מגידו. מכאן טענת המבקש, שהצבת התמרורים לא היתה חוקית, ועובדה זו עשויה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, ובכך מתגבשת העילה לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד1984-, לקיומו של משפט חוזר. לחלופין, טוען המבקש, כי המצג שהובא בפני בית המשפט לעניין תקפות המינוי בעת הצבת התמרור היה כוזב וגרם לו עיוות דין, ובכך קמה עילה נוספת לקיומו של משפט חוזר, זו שבה עוסק סעיף 31(א)(4) לחוק.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

6.היועץ המשפטי לממשלה (להלן "המשיב"), בחוות הדעת מטעמו אשר הוגשה בהתאם להוראתה של תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר) התשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל ולטענתו אין עילה לקיומו. המשיב טוען כי המבקש ביצע את העבירה בחודש מרץ 1999, היינו, שמונה שנים לאחר שמינויו של רודיק כרשות תימרור נכנס לתוקפו, "כך שבמועד ביצוע העבירה וודאי נרפא הפגם, אם אכן היה כזה, בהצבת התמרורים הרלוונטיים ברחוב מגידו" (בלשון המשיב). עוד הוסיף המשיב וטען, כי "אין זה מתקבל על הדעת... כי לאחר מינויו הרשמי של מר רודיק היה על העירייה לעקור את התמרורים ממקומם, על מנת להציבם מחדש, וכל זאת כדי שההצבה החוזרת תהיה 'כשרה' בעיני המבקש".

המשיב מוסיף וטוען, כי הנטל להפרכת החזקה בדבר תקינות הצבתו של התמרור מוטל על כתפיו של המבקש, ומשלא הרים נטל זה בערכאה הדיונית והסתפק בהעלאת השערות בלבד, אותה חזקה לא נסתרה ונותרה על כנה. לעניין זה הוסיף המשיב, כי הראיות עליהם נסמכת הבקשה למשפט חוזר אינן ראיות חדשות, והמבקש היה יכול להשיגן בעת משפטו לו רק רצה בכך. המשיב אף דוחה את טענת המבקש לפיה נגרם לו עיוות דין, הואיל ומדובר בעורך דין אשר חקר את עדי התביעה חקירה נגדית ארוכה ומקיפה, ולפיכך הטענה בדבר עיוות דין היא מהמבקש והלאה.

דיון

7.לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד1984- (להלן: "החוק"), הקובע :

1.(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל , פד"י נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ' מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נו(3), 354).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4), 241).

8.כאמור, בקשתו של המבקש נסמכת בעיקר על הטענה בדבר קיומן של ראיות אשר יש בהן לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (סע' 31(א)(2) לחוק). עניינן של ראיות אלו כמבואר לעיל הוא בכך, שמינויו של מר רודיק כרשות תימרור בעיר חיפה נכנס לתוקף רק בתאריך 21.3.91, והיה זה מספר שבועות לאחר שכבר הנחה את מחלקת התנועה בעיר להציב את התמרורים ברחוב מגידו.

דין טענה זו להידחות. מכוח תקנה 22(א) לתקנות התעבורה-תשכ"א 1961, על שכמו של נאשם הטוען לפגם בחוקיות התמרור, מוטל הנטל להראות כי התמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין. בתאריך 9.7.00 העלה המבקש בפני בית המשפט לעניינים מקומיים את השגותיו בשאלת חוקיותו של התמרור ברחוב מגידו, ובמהלך חקירתה הנגדית של עדת התביעה טניה קליין, הוא ביקש לבסס את השקפתו זו על מכתב ששיגרה אליו העדה בתשובה למכתבו מיום 9.5.99. אך עד מהרה התברר, כי מכתבו של המבקש לקליין התייחס לתמרור ב29/ בלבד, זה שהיה מוצב מול בית מס' 12, ועל כן הבינה הגב' קליין שהיא לא נתבקשה, וממילא גם לא בדקה, את שאלת חוקיותם של כל התמרורים באותו רחוב. ובלשונה של טניה קליין בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון:

"אני לא הכנתי אישורים של כל תמרור ותמרור ברח', אני בדקתי לגבי ההסדר של אין חניה פרט לדיירים בלבד ומצאתי מכתב של עו"ד דוד מזרחי שהיה עוזר ומ"מ מקום סגן ראש העיר רודיק. היה גם ראש רשות תמרור מקומית בתקופת גוראל. המכתב מיום 23.12.90".

באותו מכתב של מר מזרחי (ת3/), הונחתה הגב' קליין על פי הוראתו של מר רודיק, לקבוע את השילוט בכניסה לרחוב מגידו, ומכך מנסה המבקש ללמוד כי אותה הנחיה של מר רודיק ניתנה על ידו בטרם שימש כרשות תימרור. אפשרות זו אכן קיימת, אך באותה מידה של היגיון ניתן גם לומר, כי פרנסי העיר חיפה לא היו מורים על הצבת התמרורים לולא היתה לאחד מהם סמכות שבחוק לעשות זאת, והרי אפשר גם שהדבר הוחלט על ידי מי שקדם לרודיק באותו תפקיד, לדוגמא: ראש הרשות המקומית. את כל אלה ניתן וצריך היה לברר בעת משפטו של המבקש בפני הערכאה הראשונה, אך מטעמים השמורים עמו בחר המבקש שלא למצות קו הגנה זה עד תום, ולא העיד את מי שיכול היה לשפוך אור על אותה סוגייה שבה תולה הוא כיום את קולר חפותו: דוד מזרחי ושמעון רודיק. באותה דרך הוא נהג גם במהלך הדיון בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, שם הוא אמנם הציג את השקפתו כי מי שהורה על הצבתם של התמרורים לא היה מוסמך לעשות זאת, אך מיד לאחר זאת העדיף המבקש לחזור בו מהערעור, וכך הוחמצה ההזדמנות ללבן סוגיה זו בפני הערכאות שתפקידן לעסוק בכך. את אשר החסיר אז מנסה המבקש להשיג בבקשה הנוכחית, כאשר באמתחתו טענות ועובדות כביכול חדשות, בהן לא עשה שימוש בזמן המשפט. דא עקא, שלא לכך נועדו ההליכים לקיומו של משפט החוזר, ולעניין זה יפים דבריו של הנשיא ברק במ"ח 4512//99 אייזן נ' מדינת ישראל , פד"י נה(1),375 384-385 :

"אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו..... שמא הפעם ייטב גורלו. בעניין דומה נפסק, כי "אך מובן הוא כי אין הדיון בערכאה הראשונה מעין "חזרה כללית" לקראת הדיון הסופי בערכאת הערעור. כמתחייב מסופיות הדיון על הצדדים לכלכל את צעדיהם בערכאה הדיונית, ואין בידם להתאים עצמם לאחר מכן בערעור על פי תוצאות הדיון" (ע"פ 747/86

מיכל הלל ואח' נ' מדינת ישראל , פד"י מב(3) 447, 456).

מקל וחומר שכך הם פני הדברים כאשר עסקינן בבקשה למשפט חוזר, שהוא, מעצם מהותו, הליך חריג המתייחס לסיטואציה שלאחר מתן פסק דין חלוט".

זאת ועוד, אף בהנחה שהסדר החניה שנקבע ברחוב מגידו בשנת 1990 נעשה בחוסר סמכות, עובדה היא שמאז ועד לביצוע העבירה המיוחסת למבקש חלפו שנים רבות, ומי לידנו יתקע שאת מה שהיה בלתי חוקי אז, לא הכשירה רשות התימרור לפני שנת 1999?. וגם לענין זה לא נותר לי אלא לחזור ולומר, כי הטענות אותן העלה המבקש הן מן הסוג המחייב בירור עובדתי, וזה לא נעשה ולא משום שלמבקש לא היה יומו בבית המשפט, אדרבא, יומו היה לו, אך מטעמיו החליט להימנע מהעדתם של אלה שהיתה להם נגיעה ישירה לסוגיות עליהן הוא סומך את הגנתו.

לנוכח כל האמור, אינני סבור כי המבקש הוכיח עילה לקיומו של משפט חוזר, גם לא את העילה האחרת שבשמה נקב - חשש של ממש לעיוות דין, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.