ע"א 5904/97 נאסר שלבי נ. חדרה שלבי

המערער וגם המשיבים הגישו בקשה להשבת העירבון שהופקד בהליך זה. הצדדים ניצים על זכויותיהם להשבת העירבון, כאשר המחלוקת הממשית נוגעת לשאלת משמעות פסיקת ההוצאות בהליך.

וזהו ספור המעשה: ביום 16.9.98 התקבל ערעור המערער בבית משפט זה. בית המשפט החליט לבטל את פסק הדין של בית המשפט קמא, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי "להשלמת ראיות, ואם יש צורך בדבר, לתיקון כתבי הטענות".

בשולי פסק הדין נקבע, "הוצאות הערעור תהיינה לפי התוצאות בדיון החוזר, ואנו קובעים אותן בסכום של 10,000 ש"ח".

ביום 21.2.01 שב בית המשפט המחוזי ונדרש לסוגיה. בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי הראיות הנוספות אינן משנות מקביעותיו העובדתיות בפסק הדין שבוטל, ועל כן אותו פסק דין "יישאר על כנו".

בשולי פסק הדין נקבע "לאור החלטת בית המשפט העליון בעניין ההוצאות בפסקו מיום 16.9.98, אין צו להוצאות בהליך זה שבפניי".

על יסוד דברים אלה, ביקשו המשיבים בערעור להיפרע מן העירבון המופקד. לשיטתם, השבת פסק הדין על כנו מזכה אותם בהוצאות בהתאם לפסק הדין שבערעור. המערער מתנגד לבקשה זו. לדבריו, "בית המשפט קמא על מילא אחר מצוות בית המשפט העליון ולא דן באף אחת מהפלוגתות שהוחזרו אליו לדיון". על כן, ראוי שנושא ההוצאות יוכרע במסגרת הערעור הנוסף.

הדין הוא עם המשיבים. בפסק הדין של בית המשפט העליון נקבע שעור ההוצאות. שאלת הזכאות להוצאות לא הוכרעה, ונקבע כי הזכות תקבע לפי תוצאות הדיון החוזר. משעה שהמשיבים זכו בהליך החוזר, הם זכאים להוצאות. העובדה שבדעת המערער להגיש ערעור נוסף, אינה יכולה לפגוע בזכות זו של המשיבים. כשם שהגשת ערעור אינה מעכבת את חיוב ההוצאות של הערכאה הדיונית, כך הגשת ערעור אינה יכולה לעכב תשלום סכום של הוצאות שנקבע מראש, והותלה בתוצאות הדיון בערכאה הדיונית.

התוצאה היא שהמשיבים זכאים להיפרע מן העירבון עד לסכום של 10,000 ש"ח.